אושון הציפור, עץ האובות

 אושון הציפור

לא פעם שאלו עצמן הפיות, היכן הציפורים, היכן הפרפרים והחרקים הקטנים. היתכן שעץ כמו אובות לא תבקרנה אותו ציפורים?

אושון השאירה תיעוד מדויק בנוזל החיים של אובות על ראשית חייו כעץ פיות, כבנה של האלה.

--

אושון עצמה, ציפור שהתגלגלה אל אובות מייד עם התבגרותו והבשלת ראשוני זיתיו. עוד לא ידע ממש מיהו, והאלה רק שמרה עליו, שלא יאכלוהו חיות ויכלו קיומו מהר. מי את אושון?

בת לציפורים  נודדות מהצפון הרחוק והקר אל הדרום החם והקרוב לאובות. אושון הגיעה אל אובות בנדידה הראשונה שלה מהדרום אל הצפון. אחיותיה, אימהותיה השבט בו נולדה ואתו נדדה הרחק אל מקומות זרים וקרים עבר מעל אושון. אף לא אחת נחתה עליו וסעדה לבה בפירותיו המזמינים. הן ברחו מעץ כמו מהסכנה הגדולה בעולם.

מרדנית, רעבה וצמאה נחתה אושון על ענף גבוה בצמרתו של אובות. מצאה פרי עסיסי, שהשחיר קטפה במקורה ובלעה.

"מאז הפכתי לבעלת לשון ודיבור. הייתי הראשונה על עץ אובות. חיי כציפור נלקחו ממני. קולי הרן והשר נשאר בי. ועם קולי אני חוקקת לנצח את תולדות אובות מאז הגעתי אליו.

ראשון גופי השתנה לגמרי. נעלמו הכנפיים, נעלם הפרצוף עם המקור ורגליי הפכו דומות לרגלי החיות שרצו בערבות החמות וצדו חיות. גיליתי שאני חיה בתוך פרי זית עגלגל, עתיר בריחות הזית השונים. למדתי להכיר את ריחות אובות. ריח הסכנה וריח הפיתוי.

עץ צעיר ושובב היה אובות בצעירותו. מגלעין זית שהאלה בראה בעצמה ברגע של שמחה טהורה ועצב טהור. הזרע הוטמן באדמה של המדבר. במקום קדוש לאלה. במקום בו יש מים זורמים מתחת לפני האדמה. היא גידלה אותו. אובות הזמין את כל תושבי האזור לבוא אליו. צורתו הנאה, עליו הירוקים והכסופים משכו את עיני הציידים על שתיים ואת אוכלי הצמחים ואוכלות הפירות.

אוו, אני נזכרת בסיפור על נחיל נמלים שבא לשכון בין שורשיו. בהתחלה הן דגדגו אותו. הוא צחק וענפיו נעו מצד אל צד כמו בסופה. מפלט קריר ונעים מחום המדבר. אבל כשהן התחילו לאכול אותו הכאב היה חזק מאוד. כאבים בשורשיו, כאבים בגזעו, כאבים בענפיו.

כשיש מחלה כשישנה חולשה החיות מריחות ובאות להנות ממנה. עדר של עזי מדבר חופשיות ומשולחות רסן הגיע אליו. הן אכלו את ענפיו התחתונים, אבל אז הן טיפסו גבוה. כל עוד הן אכלו את הענפים הנגועים בנמלים מכאיבות לא הוטרד אובות, אבל מהרגע שגילה שהן יכולות לטפס גבוה הוא נחרד ונבהל.

ענפיו נעו במהירות גבוה, למעלה ולמטה, קדימה ואחורה. נוזל החיים שימר כל תנועה, כל מחשבה, רגש או כאב של אובות. והוא כאב. דמעות הכאב שלו עדיין נעות בנוזל החיים, אלפי שנים אחרי שהסתיים הכאב והמשחיתים הורחקו ממנו.

אבל הציפורים הן אויבותיו הגדולות של אובות.

בטרם נחתי על ענפי אובות, בטרם טעמתי את פריו ועברתי לגור בתוך פרי אחר אובות סבל משתי מכות איומות. מכה אחת היתה מכת הארבה. נחיל ענק בדרכו להעניש עם סוטה כזה או אחר. דומה שכאב בלתי פוסק, אלים כזה הוא טרם חווה. חרדתו העצומה הרעידה את האלה, שהתייחסה לסכנות העבר כחלק מתהליך חישולו של אובות. היא שלחה להקות ציפורים אל אובות על מנת שיטרפו את החרגולים הללו. מלחמה אכזרית התפתחה על אובות. מגזעו ועד קצה צמרתו. האלה בדאגתה כי רבה שלחה עוד ציפורים.

העץ התכסה כולו בציפורים.

הארבה גורש או הושמד, נוזל החיים לא יודע. האלה לא שיתפה את אובות בתוצאות גורלו של הנחיל שתקף את אובות. העם המוענש לא ניצל ממכת הארבה, את זה היא משום מה טרחה לספר לאובות. הציפורים הפכו את אובות לביתן.

הוא התמלא בלשלשת ציפורים מסריחה.

גופו התמלא בחורי קינון, בהם גוזלים רכים צפצפו בלי סוף.

האם אנפוך לעמוד במדבר? שאל את עצמו אובות. האם זה גורלי להיות מנחת נצח לציפורים? רעש הציוצים, המריבות, הגוזלים, האדמה המיטנפת סביבו אט אט הוציאוהו מדעתו. הכעס התמלא בו. נוזל החיים נע בו במהירות גבוהה, נשאב מן הענפים, העלים חזרה אל מקורו.

אובות התייבש במדבר. הוא כבר לא הבטיח קרירות, צל או מנוחה. חייו עמדו להסתיים בטרם התחילו.

האלה הבוראת הגדולה מכולן נדרשה שוב לחזור אל עולם הרגע, העולם בו בראה את אובות. דכאונו, חרדותיו וצערו על מותו הקרוב פעפע אליה מתהומות נוזל החיים ומקורות המים של אובות. היא לא כעסה על הציפורים. ציפור היא ציפור, תמיד ציפור. היא הביאה את הציפורים אל אובות וחזרה אל עולמה הרחוק מכאן. "

בנוזל החיים כתוב שאושון פרצה בבכי כשקראה על כך. היא ציפור ואיננה ציפור יותר. היא אוהבת ציפורים.

מה עשו האלה ואובות כשגרם לציפורים לא להגיע אל העץ יותר, לעוף מעליו ולברוח מהר ככל שתוכלנה.

והשאלה שלאושון אין תשובה עליה – למה אני?

האם טעות אני או כוונת תחילה יש בבחירה בי?

.