יוסף והשטן

  

ותבוא אל חדרו

 

דלת חדרו של שמעון היתה מעוטרת במרכזה בעין ימין אחת, גדולה, שצבעה כחול עמוק מני חקר, כמעמקי האוקיינוס. עין תמיד פקוחה, תמיד צופה אל הבא עדיה. עין שלא עפעפה ולא מצמצה.

דבורה למדה זה מכבר להתעלם מהמבט הישיר אל עיניה ואל נפשה, נקשה על הדלת והוכנסה לחדרו.

היא וראשל עמדו מול הדלת הסגורה, מוכנות לקיים את מצוות האב. דבורה, על אף שידעה שהאב רוצה את בתו, תאב ומשתוקק אליה הבינה היטב שאין בכוחה להתנגד, שהתנגדות שלה תסיט מהלכים בעולמות העליונים, בהם הסתופף שמעון, מהם שאב עוצמה וכוח.

ראשל, רועדת בכל גופה, עיניה דומעות מריח המרקחת שהכינה אמה על מנת להגן עליה, פוכרת כפות ידיה החשופות זו בזו ללא הרף, רוקעת ברגליה היחפות על הרצפה הקרה. גם היא הבינה בחושיה העמוקים ביותר שאינה יכולה להתנגד לציווי האב.

ותנקוש בחוזקה על דלת חדרו.

ותדפוק בשנית בעוצמה רבה יותר.

ותבט באימה חדת הפנים, שלובת הזרועות שפיה ממלמל שברי הברות וצלילים שלא מהעולם הזה.

ותדע ראשל שנפל דבר בעולם.

פני אימה החווירו פתע, היא התנודדה על רגליה ובקושי רב הצליחה להתייצב ולא ליפול. העין במרכז הדלת נעצמה ואז נעלמה לה.

דלת החדר נפתחה בסערה, אל תוך החדר היא נפתחה. המחזה שנגלה לשתיהן היה קשה מנשוא. שמעון מוטל על האדמה, על צידו.  אש מתחילה לשרף את שולי גלימותיו. ידיו מושטות לפנים, כפותיהן כלפי מעלה. על הכפות שני סימני כוויה, שדבורה זיהתה ישר כסימני השטן.

החרדה שאחזה בה בדבורה כמעט המיתה אותה. היא ידעה שראשל היא התשלום בעסקה שחתם שמעון עם השטן. שום הקלה לא היתה בה משהבינה שראשל לעולם לא תישא בחובה את זרע אביה. היא חשבה שדווקא בין כל האפשרויות שעומדות בפני ראשל, ילדת קורבן, נשיאת זרע אביה היתה הטובה ביותר.

היא נעמדה בפתח החדר, מחזיקה היטב את יד שמאל של ראשל. קפאה לפתע כאשת לוט, רק חייה היו בה וחזיון חייה מאז ומעולם עלה בה.

היא ראתה את רגע הפריית ביצית אמה ע"י זרע אביה. ראתה עכשיו את הצל שהתחמק לתוך רגע ההפריה הזה. ראתה איך התפתחה בבטן אמה, מוגנת מכל רע, אבל הצל עטף שלייתה ולא הניח לה.

אמה ילדתה בצער ובייסורים רבים. משיצאה לבסוף אל העולם שחיכה לה, הלכה אמה לעולמה. המיילדת שהוזמנה לטפל בה ובאימה חיבקה אותה, והצל במהירות נכנס בגוף המיילדת. אשה באמצע חייה. אלמנה ללא ילדים. האשה הזו גידלה אותה. זו אמא שלי חשבה דבורה כל חייה עד לרגע זה.

הידיעה הזו הרעידה כל נימה בגופה של דבורה. פניה החווירו לגמרי, משהבינה שהייתה כלי, מיכל לאותו צל, עד שבא אל שמעון בעלה. ידיה נעו במהירות בניסיון נואל למנוע מהצל הזה להיכנס אל ראשל. היא ראתה את ילדותה נטולת הפחד, את הכשרתה במסדר המיילדות הקוסמות, כי ידעו שיש בה ממידות הקסם, שזכתה במגע של העל טבעי. טבעי היה לה להתחתן עם שמעון, רב המג החדש במקום זה אשר שידכם. בשמחה באה אל יצועו -משכבו, בשמחה הרתה את בתו היחידה. ללא צער הבינה שנסגר רחמה לעד.

היא נפלה על פניה, מותשת, מזיעה, אולי מוחה נשרף? אולי חייה נלקחו ממנה?

חזיון עתידי צף מולה, ובשארית כוחותיה ניסתה באמצעיה המוגבלים לשנות את כיוונו.

היא ראתה את נכדה, ששמו ייקרא יוסף.

היא ראתה את הצל בא בו.

היא ראתה עוד ועוד, וככל שראתה יותר, שקעו פניה פנימה אל תוך גולגולתה, עד שיצאה נשמתה.