פטה מורגנה
אחת מעוזרותיה הנאמנות ביותר של האלה היא פטה מורגנה. דמות ערמומית חסרת
גוף אך בעלת תושייה ויכולת להלביש על עצמה מלבושים מגוונים במיוחד.
רבות מהפיות החוקרות את נוזל החיים של אובות חוקרות קשרי האלה עם שאר
האלים והאלות, העוזרים הסרים למרותה. האלה עצמה אישרה לאובות לזמן קבוצה מצומצמת
של ילדות בעלות יכולות רוחניות ורגשיות יחידות במינן, כאלו שיכולות להעמיק חקר
בנוזל החיים, באלה ובחייה הארוכים. אחד הנושאים שמעניינים קבוצת עילית זו הוא: המחסום
בינו לבין העולם האם הוא תולדה של עיוות המציאות, של חזיון שווא כמו אותה האש על
הסנה במדבר. היתכן, שאלה הפיה בינה את הפיה מאיה, שמחסומו של אובות תלוי בפטה
מורגנה?
מאיה התעניינה מאוד במה רואות הילדות כשהן מגיעות לאותו גבול בין מציאות
לבין העץ אובות.
היא שאלה את הפיות שפגשה לאורך השנים שאלה זו "מה ראית כשהגעת לעץ
אובות?"
תשובות מוזרות מאוד, כי אף אחת
לא דמתה לרעותה.
אחת מהתשובות ריגשה את מאיה במיוחד.
מורז, פיה שהגיעה בגיל שלוש לאובות, אחרי שהוברחה משיירת של סוחרי עבדים
סיפרה לה:
אני זוכרת שישבתי בתוך סל גדול, צועקת לאמי ולאבי שיבואו להציל אותי. היה
חם, הסל הטלטל ימינה ומשאלה ללא הרף. הקאתי, ובכיתי וצעקתי יותר, עד שנרדמתי.
התעוררתי כשהרגשתי מכה בגבי, חזקה ולא נעימה. פתחתי את עיניי, וראיתי שיירה
של גמלים מתרחקת באופק. רק אני לבד באמצע שום מקום. היה לילה. ראיתי את הכוכבים ושביל
רחב עמוס באורות מנצנצים באמצע השמיים. מראה קסם.
כל הכאבים עזבו אותי. נעמדתי ורציתי נורא לגעת במראה הקסום הזה. עמדתי על
קצות אצבעותיי ונפלתי. התאוששתי
וההתבוננתי סביבי. חושך. לא ראיתי דבר, אבל הרגשתי את החול תחת כפות רגליי. נהייה
לי קר מאוד. לא לבשתי כלום. עירומה לגמרי.
פחדתי כלכך כך, אבל אז איזה קול עדין בראשי נשמע, קול ששר. לא היו מלים,
היו צלילים מלטפים, שהזכירו לי את אמא. בכיתי כי אהבתי מאוד את אמי. לא ידעתי לאן
היא הלכה, למה היא עזבה אותי. גם היום, כשאני חיה על אובות כבר עשרות רבות של שנים
אין לי מושג לאן נעלמה, למה היא נטשה אותי. הכאב עדיין חזק. הקול הגיע ממקום מסוים.
הפניתי ראשי אל מקור הקול. לא ראיתי כלום, אבל המתיקות וההבטחה בקול גרמו לי
להתחיל ללכת לכיוון ממנו מגיעים אותם צלילים קוסמים.
הלכתי, השמש זרחה בינתיים. ראיתי את זהב האדמה, השמש התחילה לחמם, בהתחלה
זה מצא חן בעיניי, אבל לאט לאט הרגשתי את הזיעה, ואז את הצמא, ואז אם החום הנורא
בכפות הרגליים, את הצריבה, את הכוויה. נפלתי על ברכיי וזחלתי על ארבע. לא בכיתי
ולא צעקתי. מה כבר ילדה בת שלוש יכולה לעשות בלב המדבר?
או אז הרגשתי הקלה. האדמה פחות חמה, קרירה ונעימה. יש דשא עליה. עצים
מסביב. לא רחוק היתה בריכה קטנה. זחלתי אליה במהירות רבה, הכי מהר שיכולתי. הכנסתי
ראשי אליה ושתיתי מים. אבל את יודעת מאיה, שלא שתיתי מים, שתיתי חול. פניי התמלאו
בשלפוחיות. אבל עבורי היתה בריכה של מים טעימים. בריכה אליה יכולתי להכניס את
גופי, לשטוף את הכאבים, להירגע.
כשיצאתי מהבריכה, כבר הייתי ללא גוף יותר.
הפער הנורא בין המציאות לבין האשליה של מורז הטריד מאוד את מאיה. הסיפור
גילה לה דרך איומה למות, דרך בה הילדה המסכנה חונקת עצמה למוות מרצון, מטילה מומים
בגופה מרצון, הזו אכזריותה של פטה מורגנה או אכזריות האלה?
היא השקיעה את ראשה עמוק יותר בתוך נוזל החיים מחטטת ומחפשת תשובות לאימה
שהתגלתה לה בסיפורה של מורז.
מדוע האלה חושבת שיש מקום לאכזריות בתהליך המעבר מהחיים אל עולמו של העץ
אובות? מיהו הכוח שקבע אכזריות זו, האלה או פטה מורגנה?
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
תודה