ויאבק עם המלאך
שום דבר בחייו של יעקב לא הכין אותו לחדר אליו נכנס.
המעבר מדירה באזור מוזנח, קטנה וצרה מלהכיל כמה בני אדם אל חדר מרווח וגדול. חדר
שנראה לו גדול יותר מאולם חתונות, מאולם כנסים שהכיר מירושלים.
הביט למעלה אל התקרה. היא היתה רחוקה. צבועה בתכלת של שחר
יום אביב. עליה היו מפוזרים כתמי צבע צהובים חיוורים מחקים את קרני האור החודרות
דרך רעפי התריס עם בוקר בחדר השינה שלו הפונה מזרחה. השתלשלו ממנה שלוש נברשות
גדלות ממדים. שלושתן מעשה מקלעת של מתכות שונות, ובהן בתי מנורה שלא הצליח לספור,
שהפיצו אור צהוב וחם.
עינו נדדו מהתקרה אל הקירות. מהמקום בו נעמד הוא רק ראה
את גוון התכלת העמוק, כמעט כחול טורקיז של שמי צהרים ביום קיץ על חוף הים. לא ראה
גבר כי מהר מאוד קול עמוק וחזק משך את תשומת ליבו: יעקב הבט בי!
יעקב הסב מבטו מהקירות אל מקור הקול. בתחילה הוא לא ראה
דבר, אלא רק כיסא הדור, גבוה, מעוטר בציצי פרחים, גולות, ועיטורי קווים ישרים,
מעגליים. הביט שוב וראה דמות יושבת על הכיסא.
הדמות הזו דיברה אליו שוב: יעקב הבט בי!
ויעקב הביט בה.
והכל מסביב נעלם כבמטה קסם. הוא הביט באיש נמוך קומה,
רזה, פנים חלקים לגמרי. האיש לבוש בגלימה דקה בצבע תכלת, רק כפות ידיו ופניו
גלויים. ידיו קטנות ועדינות ועל קמיצת ידו השמאלית טבעת גדולה עם אבן ירוקה גדולה במרכזה.
עיניו היו כחולות כשמיים עם רדת היום, שערותיו לבנות וצפופות. אפו ישר וקטן. לא
בדיוק דמות מסוכנת או מאיימת.
מן האבן הירוקה נורו גיצי אור אלעל.
ידה העירומה של הדמות הונפה ובקול עמוק מאוד היא אמרה
לו:
קרב אליי יעקב. מה לך כי תפחד?
אינני מלאך ה' ואינך יעקב בחלומו.
בניגוד לרצונו כמעט יעקב התקרב אל האיש על הכיסא. כיסא
רגיל, לבן, מפלסטיק. מלוכלך. "בטח מצאו אותו ברחוב" עברה מחשבה בראשו של
יעקב. ככל שהתקרב אל האיש כך התכווץ
ה"אולם" המפואר וכשהיה קרוב מאוד אל האיש האולם הפך לעוד חדר בדירה. חדר
גיל ומשעמם, מסויד בלבן, קצת מלוכלך. הגלימה הדקה והלבנה הפכה לחלוק בית בצע תכלת,
האיש הפך קטן יותר. רק הטבעת המפוארת על קמיצתו השמאלית נשארה כשהיתה. גדולה,
בולטת. קרה למראה, ואף אור לא בקע ממנה.
יעקב התנשף בפליאה.
האיש כמו קרא מחשבתו: "אני ישראל לוי. אמר. לא אספר
לך את תולדותיי, כי יבוא היום והכל ייוודע לך.
אז מה את אומר על קבלת הפנים שהכנתי לך? יפה, אהה. אבל
עכשיו אני עייף מאוד, וזימנתי אותך אליי כדי לראות אותך במו עיניי. להריח את ריחך,
לשמוע את קולך ולהחליט האם משלנו אתה. "
--
מן הראוי שנעצור כאן לרגע בתיאור המפגש של יעקב עם ישראל
כדי לספר על הצל שנעלם מסיפורנו, לרגע.
אותו צל ממנו התחמקה במאמץ רב דבורה, אותו צל שאיים על
שאלתיאל ותקוות שניהם היתה שיעקב לא ייפגע ממנו.
אותו צל חמק עבר דרך הדלת אל חדרו של הרב-מג ישראל לוי.
טבעת הכוח והמעמד שלו הגנה על ישראל לוי, וגם על יעקב,
אבל הצל היה שם אורב ומחכה לרגע המתאים לנעוץ עצמו הישר בליבו של יעקב.
--
יעקב מסוחרר לגמרי מהשינויים שחווה במשך זמן קצרצר כלכך
לא ידע מה לענות. גם לא ממש רצה. הרב מג הוסיף:
"ישנה נבואה ישנה על אדם שיכבול את הרוע, את השטן,
את בת זוגו, את יצה"ר ואת כל השדים והמפלצות. האם אתה הוא האדם מהנבואה?
חברי המסדר שלנו משוכנעים שאתה הוא האדם. אינך צאצא
ביולוגי של הוריך, אינך חלק מהמורשת הגנטית שלנו. אתה כהה יותר מאיתנו. צבעך הוא
הסוואתך השלמה בעולם הצללים והחושך.
עברת את כל שלבי הלימודים, ההכשרה, ההתנסות בהצלחה.
אתה מכשף וקוסם.
צא לדרך ומצא את בת זוגך!"
כשהתעורר יעקב הוא מצא עצמו במערת אביב ליד צפת. הוא ידע
שבת זוגו תגיע עד אליו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
תודה