עלילות יוסף והשטן, חלק ב', פרק ד'

 פרק ד'

ויבוא יוסף על רננה

 

העולם נפער מול יוסף בבת אחת. צבעים קולות, ריחות. לפתע הוא ראה נשים וגברים כמו שלא ראה מימיו.

לאחר כמה חודשים של התפרעות והתהוללות באה אל עולמו רננה. מאיפה באה לא ידוע לאן הלכה ידוע גם ידוע.

ראשל ויעקב ביררו אודותיה. היא באה מקיבוץ. אבל איך הגיעה דווקא ליוסף את זה לא הצליחו לגלות. גם יוסף לא ידע מהם הכוחות שהביאו אליו את רננה.

הוא הלך ברחוב הראשי של צפת. גבוה, יפה. שואב מבטי הערצה בו ובגופו. מריח, שומע, נוגע. ולפתע, ממש כך, לפתע נעמדה מולו רננה. כמו כל העולם נסוג ורננה הגיעה. מהרגע הזה סיים יוסף את יחסיו הפרועים עם העולם.

"מי את"? שאל בקול צרוד. "מהיכן צצת פה"? "איזה שד/מלאך שלח אותך?" בראשו התרוצצו עוד שאלות, כמו: "למה את כלכך בלונדינית?" "איפה מצאת את הסמרטוטים שאת לובשת?" "מה את אוהבת צבע סגול?"

היא הושיטה לו את ידה וכך הגיעו לבית הוריו.

הרב מג והקוסמת הראשית, שתמיד עמדו ועומדים על משמר חייו של יורש העצר, מגשים הנבואה מעידנים קודמים לא הרגישו דבר.

"היא לא משלנו" סחה ראשל בליבה ושיתפה את יעקב. "אין לה ריח של קסם, כישוף, רוע, כוחות על" הוסיף יעקב בלבו לשיחה הדמומה ביניהם. אבל זה לא נרגעו, כלל לא נרגעו. מי זו?

יוסף השאירם רועדים כמו מחושי תיקן או נמלה, ולקח את רננה לחדרו. שם ללא דיבורים מיותרים הם נכנסו למיטתו ושכבו.

שנים רבות לא נערכה חתונה כזו אצל מסדר השומרים, שאביו ואמו עמדו בראשו. לא הוזמן רב אף לא רבנית. לא הזמינו את הורי הכלה ולא קרובי משפחה. רק הם וחברי המסדר במערת אביב.

אין הרבה מה לספר על החתונה, על אף שנערכה כמיטב המסורת של הגאון פרנק ואביו ש"צ. הרבה שירים שבתאיים, הרבה לחשים וקמעות שנלמדו מהבדווים בדרך המשי, מהצלבנים וממכשפי מצרים שנלחמו באהרון ומשה, אדוני המגים והמכשפים היהודים.

אבל פטור מכלום הרי אי אפשי.

קולות זעירים ודקים של אזהרה הרעידו את האוויר הבשום של המערה. כבר היה אחרי שהזוג הפך לזוג בעל חובות הדדיים. האורחים מרביתם הלכו. נשארו הרב מג, רעייתו, חברי הכוורת של המסדר.

יוסף הראשון ששמע צלילים עדינים אלה. שער עורפו הזדקר קלות.

"אבא, יש לנו אורחים. אמא, השבעת מגן, מייד!"

רננה מבוהלת נצמדה ליוסף שהפך בן רגע לדמות כהה, גבוהה, מסוכנת. עיניו זרחו בירוק-צהוב.

סביבה נע האוויר וקולות לחישה התגברו.

"אבא כישוף הגנה מיוחד. אמא, זמני את המלאך המגן על המערה"

קולות ההשבעות, צלילי הרוח, האור המרצד בצבעי שני, ארגמן, סגול וטורקיז סבבו את רננה, היא התעלפה.

יוסף מחזיק את רננה. ראשה מונח על חזהו הרחב. גרונו פולט השבעות עתיקות מני חקר.

"אמא, קסם ריפוי, מייד."

אבא, מי זה המסכן חיי רננה?"

דממה השתררה. האור התיצב, הרב-מג, ראשל, יוסף, חברי הכוורת כולם נרגעו מייד. יוסף ליטף את פני רננה.

"אהובי, מה קרה? מדוע אתה עצוב? למה כולם כאן מבוהלים?"

ראשל הניפה ראשה באחת.

"יעקב, בה הסכנה. היא הסכנה. היא הצל". בראש יעקב דיבורה של ראשל צרח בקול דק, מכאיב. הוא הביט בראשל, הביט ברננה ולבסוף גם ביוסף.

חברי הכוורת, פניהם לבנים, גופם מתוח עד דק שמעו את צלילי צווחת הפחד של ראשל. הם הצטופפו סביב הרב מג.

"די לכם" אמר יעקב "השתגעתם?"

ובכך שילח את כולם חזרה לביתם.

הוא, ראשל, יוסף ורננה סגרו את המערה וחזרו לביתם.

עשר שנים חיו יוסף ורננה יחד.

ילד לא נולד להם, ילדה לא נולדה להם.

רננה לא הסכימה לעבור שום טיפול פוריות, גם לא לאמץ ילד. יוסף, לבו כבד עליו כל שנה שעברה. ראשל, יעקב נואשו.

ראשל לא הפסיקה לטרטר ליעקב, היא הסכנה. היא עקרה. אין המשך לנו.

יוסף אהב את רננה.

משמתה רננה, ואיך שמתה רננה, הוא גילה את ייעוד חייו.