רישום ראשון
אני עדיה בת 10 החלטתי לכתוב יומן על חיי. המורה צאלה, מהקיבוץ ליד, זו שכולם קוראים לה "רחפת" או אסטרו אמרה לנו בשיעור חברה, שתיעוד עצמי, יומן פרטי ואישי הכי חשוב להתפתחות. אנשים שכותבים יומן, היא אמרה, מצליחים בחיים.
היא גם אמרה שכדאי לכתוב בשפה הכי יפה שמכירים, כי ככה לומדים את השפה יותר טוב, וכדי שהשפה תהיה יפה צריך לקרוא הרבה. אז אני אתאמץ לכתוב בשפה יפה.
אני רוצה לעזוב את ירוחם. נורא נורא רע לי פה. אין לי חברות ואין לי חברים, ואמא שלי מרביצה לי לפעמים, כשאני משמיעה תועבות, כמו שאין אלוהים, או שאלוהים רשע מרושע. אפילו יש לי הוכחות שאלוהים רשע מרושע אם הוא חי. אבא שלי עזב את אמא שלי בשביל בחורה בלונדינית מבאר שבע. ככה, קם והלך. בלי שלום בלי כלום. נשארנו אמא שלי ואני. אמא שלי מגדפת אותו. אז אמרתי לאמא שלי, כל ענין אבא זו הוכחה שאלוהים שאת בוכה לו, מתחננת לו ומקפידה על כשרות וצניעות רשע. הוא לא עוזר לך.
אני יודעת שיש איזה סוד גדול שקשור אליי. סוד אפל שעד היום לא הצלחתי לדעת מהו, אבל אני יודעת שבגללו אמא שלי מקללת אותי, מרביצה לי ושונאת את אבא שלי. אולי הוא קשור ללידה שלי, אולי הוא קשור שאין לנו כמעט קשר עם בני המשפחה של אמא שלי, אולי אני הבת לא של אבא שלי. כל הזמן אני מרגישה את המבטים שלה שורפים לי בגב. אני רואה איך היא קושרת את השפתיים שלה שנייה לפני שהיא אומרת משהו חשוב.
פעם, באחד הביקורים אצל אבא שלי בבאר שבע שאלתי אותו: למה אמא שונאת אותי? הוא החוויר, הסתכל על רויטל, זו האשה שלו, הסמיק ואמר: עדיה, אהובה שלי, את כלכך צעירה. שום דבר לא סופי. אולי היא דווקא אוהבת אותך, כי היא הכריחה אותי להשאיר אותך אצלה.
אז אני לא יודעת כלום. אני כותבת עכשיו וקוראת את מה שאני כותבת ומבינה, שאני לא יודעת כלום, ואף אחד לא רוצה לגלות לי.
אז אני מחליטה, אני עוזבת את ירוחם. וכדי לעזוב את ירוחם אני כותבת יומן. נשארה לי בעיה אחת, איך אני כותבת כל יום: יומני היקר, יומן שלי, או סתם – תאריך ואחריו אני כותבת.
ציור - פרדי ה- ב"מ שלי ;-)
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
תודה