אתמול חגגתי יום הולדת. ראיתי שדילגתי על הפרט הזה בדף הפותח. קצת מבאס אותי ששכחתי לכתוב זאת, במקום הכי סודי שלי, ביומן הזה. אבל אני יודעת למה.
אמא שלי שכחה לגמרי ממני. היה לה יום קשה מאוד אתמול. בבקר מוקדם היא הלכה לרופאת נשים, אחר כך היא הלכה לוועדה בה היא חברה. כן, היא חברה בוועדה של ראש העיר שמטפלת בכל מיני עניינים של מראה העיר, ניקיון. היא מקבלת אקסטרה כסף על הישיבות האלה, אבל היא שונאת אותן, וכל פעם שהיא צריכה ללכת יש לה מצב רוח.
הפעם זה היה על חשבוני. החלטתי לחגוג בעצמי ולהודיע לכל העולם שיש לי . יום הולדת. אז לבשתי חולצה עם רקמה רוסית, וקלעתי לי צמה. לקחתי קצת מהבושם של אמא והתזתי על עצמי. בדרך לביצפר ראיתי כמה פרחים צהובים ואדומים קטנים, אז קטפתי ושזרתי בצמה היפה שלי.
היה יום רע אתמול. הוא היה יום ההולדת שלי, בגלל זה התעלמתי ממנו לגמרי. סלח לי יומני. ראיתי בספר שהוא יומן, שלפעמים הילדה פונה אל היומן וקוראת לו יומני האהוב. בינתיים אני כותבת רק יום שני בו, ועדיין יש לי קצת קושי.
אבל, בביצפר היה נורא. נכנסתי לכיתה, כולם כבר היו, ושני בנים התקרבו אליי ורחרחו אותי כאילו הם כלבים. קצת התביישתי, הסמקתי והתרחקתי מהם. הגזימו שניהם. יוסי וחיים. אף פעם לא היינו חברים, האמת, אני קצת מפחדת מהם. כי שניהם בחודש האחרון יש להם שפם שחור מתחת לאף, והרגליים שלהם למטה שעירות, והם נדבקים לגוף שלי, חזק. איכס, יש להם ריח נורא רע. אז התרחקתי בכוונה מהם.
המורה אילנית נכנסה לכיתה "שלום ובקר טוב כיתה היי, את יודעת שאסור לקטוף פרחים, עדיה, מה זה עלה לך בראש? שנה אנחנו מדברים על כך שאסור לקטוף פרחים, ולא רק שאת קוטפת, את גם שמה אותם בצמה שלך?"
רציתי לומר לה שהיום יום הולדת שלי, אבל נעלבתי, פרצתי בבכי ויצאתי מהכיתה. "תחזרי מהר" היא צרחה אחריי, ולא "אני ידבר עם אמ'שלך". כן, כן אמרתי בלבי, דברי עם אמא שלי, אולי היא תשים לב.
חזרתי עם ראש כפוף לכיתה, יווו, באיזה מקום קראתי ביטוי נורא יפה "חפוית ראש", אבל לא מתאים לי. התישבתי ליד חנית, שהיא חברה שלי עוד מהגן. עדי, יש לך ריח נהדר, גנבת מאמא שלך את הבושם? התעצבנתי. תשאלי למה התזתי על עצמי ולא אם גנבתי, מה גם היא שכחה שיש לי יום הולדת?
בהפסקה הלכתי לשוקת השתייה שלנו, לשתות קצת. כל הצרות באותו היום. שני האדיוטים שפכו עליי מים, הראש שלי נתקע בברז, הפרחים נפלו לשוקת, החולצה החדשה נרטבה, אמא תהרוג אותי. הקלמר שאני מחזיקה תמיד ביד עם העפרונות הצבעוניים, המחק, כל מיני טושים נפל על האדמה, וחיים דרך עליו.
הרגשתי איך אני הופכת עצובה ומיואשת יותר ויותר. רציתי ללכת הביתה. אבל אצלנו לא צריך להודיע להורים, העיניים של הרכלניות והבטלנים תמיד נמצאות בכל מקום, ומייד: מה קרה? ביה"ס נגמר מוקדם? מה קרה ילדה, את צריכה עזרה? אם זו שאלה מאישה, מקסימום אענה לה, אם זה מגבר אני בורחת, אמא סיפרה לי סיפור מפחיד שקרה לה כשהיתה קטנה, אז אני לא רוצה שיקרה לי גם כך. ובכלל מה אעשה בבית?
אהה יומן שלי, אם אתה לא יודע אין לנו טלוויזיה, רק רדיו. ספרים יש רק בספרייה, ובקרוב כבר לא יישארו ספרים עבורי לקריאה. ולא, אמא לא מרשה לי לקנות ספרים לעצמי, אפילו כאלה שאני נשבעת שאקרא יותר מפעם אחת. אז כבר עדיף להישאר בביצפר. יש ילדים, יש קצת ענין, ואפשר לצחוק על המורה אילנית שלא יודעת ששמה הוא שם של צפרדע, ושבכלל היא נראית כמו צפרדע.
כן יש לה עיניים שחורות בולטות נורא, אין לה סנטר והאף שלה רחב ושרוע מעל השפתיים שהיא מקפידה לצבוע בצבע אדום, כמו הציפורניים שלה. יאא איך שהיא מכוערת, הרשעה הזו. מספרים שהיא נוסעת לבאר שבע לחבר הבדווי שלה, כי אף יהודי לא רוצה אותה. אז חזרתי לכיתה וראיתי אותה בדמיון יושבת באוהל עם עוד כמה נשים, שהן מדברות אתה בערבית והיא לא מבינה כלום. שהן מצביעות עליה וצוחקות ממנה. איפה ילדים אחת שואלת בעברית.
זה קצת ניחם אותי. שכחתי מהחולצה הרטובה, שהתיבשה, חם אצלינו ויש שמש אפילו בחורף. חוץ מזה זה היה שיעור בחשבון, ואני נורא טובה בחשבון, ואוהבת לפתור תרגילים ובעיות. המורה ציון ראה שאני טובה, מהר, והתחיל לתת לי דפים למתקדמים.
כך ישבתי בשני השיעורים המצורפים ופתרתי לי בעיות בחשבון. חנית יושבת לידי ואוכלת את העיפרון, מזיעה נורא. אני לא מבינה כלום היא לוחשת לי, תעזרי לי. אבל אני לא רוצה לעזור לחברה שלא זוכרת את יום ההולדת שלי. הכי טוב, שאמצא לי איזו מתנה ואבקש מאמא שתביא לי, לכבוד יום ההולדת.
תגידי חנית, מה היית מבקשת מאמא שלך ליום הולדת?
חזייה יא אהבלה. אנחנו שטוחות וזותי, שרית יש לה כבר חזה קטן, ראית איך הבנים מסתובבים סביבה? אבל אני לא רוצה שהם יסתובבו סביבי אמרתי לה. מתנה אחרת? בגדים, קצת כסף או אולי נסיעה לתל אביב.
עכשיו הייתי חייבת לעזור לה. אז הפסקתי עם הדפים המיוחדים ועזרתי לה. המורה ציון הסביר כמה דברים על הלוח, והיא לא הקשיבה, למרות שאמרתי לה, כדאי לך להקשיב זה יעזור לך. אבל לא מענין אותה חשבון. לא מענין אותה כלום. רק אוסף הבובות שלה, אחותה הגדולה שמסיימת תיכון, אחיה שבתיכון והתינוקת החדשה שלהם.
את רוצה לבוא אליי אחרי הלימודים היא שאלה? בטח למה לא? אבל עד אז עלינו להשתתף בשיעור התעמלות, ואחר כך בשיעור תורה. אוףף, שיעור התעמלות, עם הבנים הקרציות שמציצים לנו במכנסיים או שיעור תורה עם הרב בוזגלו, שגם שולח ידיים. לבנים לבנות. הוא נורא אוהב ללטף. ואני יש לי ריח טוב, שלא יעבור בשיעור התעמלות.
וכך, כשהוא הסביר בהרחבה על עונשו של יוסף הוא נעמד על ידי, ליטף לי את השיער. התכווצתי עמוק עמוק בתוך תוכי. מה כבר אני יכולה להגיד? גם חחים ויוסי ששונאים שהוא נוגע בהם לא אומרים כלום, מה זה יעזור, ההורים שלנו הולכים לבית הכנסת שהוא הרב שלו.
בסוף היום, אחרי שהייתי אצל חנית, אכלתי אתה ארוחת צהרים נורא טעימה, ושמתי לב בצידי עיניי איך אמא שלה רומזת לחנית, שצריך להאכיל אותי מסכנה, שיחקתי אתה עם אחותה התינוקת, הסתכלתי כמה אחיה חתיך [תסתכלי, היא אמרה, תסתכלי כמה הוא חתיך. כל הבנות בשכבה בתיכון מתות עליו ]. אחר כך נתנו לאחותה הגדולה להכין שיעורים והתעסקנו עם האיפור של אמא שלה. אמא של חנית קוסמטיקאית ומאפרת. כל הכלות בירוחם באות אליה, יש גם כמה שבאות במיוחד מתל אביב. יש להם בית יפה, וילה. לחנית אין עוד חדר, כי היא ישנה עם התינוקת ושומרת עליה בלילות.
אז היא התאפרה, לימדה אותי להתאפר. יצאתי כמו ליצנית. מכוערת כמו שדה. אוי אני שונאת עצמי.
כשחזרתי הביתה אמא כבר היתה שרועה על הספה וישנה. לא רציתי להעיר אותה, כי הייתי חוטפת סטירת לחי.
לא היה אוכל. מזל שהיה משהו במקרר, קצת מים קרים. הסתכלתי בה וידעתי שאני שונאת אותה. וידעתי שאני חייבת לברוח מירוחם.
כרגיל פרדי, ה- ב"מ שלי מצייר נפלא
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
תודה