לפני הכל
הסיפור הזה, הארוך, הוא של הבחורה הזו, עדיה טביב, שגרה בירוחם והיום כנראה ברמת גן.
יש לנו ברחוב ספסל קהילתי, בו מקבלים ומוסרים ספרים, בגדים, חפצי בית שונים באופן אנונימי. אף אחד לא יודע מי מוסר ואין אחד שידע מי הלוקח.
עברתי כהרגלי היומיומי ליד הספסל ואת עיני צדה מחברת עבה שכריכתה ורודה מסטיק ועליה ציורי חד קרן צבעוניים. הסתקרנתי, ולקחתיה. כבדה יחסית, על הדף הראשון כתוב באותיות גדולות:
חייה ומותה של עדיה טביב
על הדף העוקב היה כתוב:
החלטתי לכתוב את קורות חיי בצורה של יומן. החל מגיל 10 ועד היום, כשהחלטתי שאינני רוצה לפרסם אותו. שמתי אותו על הספסל ברחוב קרוב לבית שלי, כי אולי מישהו יקרא אותו, ילמד ממנו משהו.
החלטתי להתחיל ביום ההולדת שלי, 19.10, וממנו לתת לזכרונות שלי להכתיב את הסיפור. השפה היא ניסיון עלוב להיזכר בשפת ילדותי והשפה שבשימוש עכשיו.
התמונה נוצרה על ידי ב"מ
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
תודה