אני רוצה לספר על החגים, שכבר היו ונחגגו, ובאחד מהם אבי הסכים לארח אותי. אני סתם כועסת על עצמי, ולא נותנת כבוד לאבי. הוא לא הזמין אותי לראש השנה וגם לא ליום כיפור, אלא לסוכות. הייתי מערב החג ויומיים אחר כך חזרתי לאמא שלי מלאת חוויות. ועדיין כועסת ולא אוהבת את אבא שלי. דווקא אשתו הבלונדינית, רויטל נחמדה מאוד, נעימת פנים והילדות, האחיות שלי, מקסימות. שירן ונירה. כלכך קטנות, כלכך מנומסות, לא כמו התינוקת של חנית.
לאשתו הבלונדה של אבא קוראים רויטל. לא יודעת מה היא מצאה בו. אמנם הוא גבוה, שרירי, משכיל ואיש עמל, אבל יש לו גם המון דעות קדומות על גברים ועל נשים. הוא מדבר אל רויטל ממש יפה. לא זוכרת פעם אחת ששמעתי אותו ואת אמא שלי משוחחים יפה, בשקט.
פעם, מזמן, כשעוד הייתי קטנה, ככה בת שלוש, אולי פחות, הם לקחו אותי לטיול סביב ירוחם. לאבא היה תרמיל עבה על הגב ואמא סחבה כנראה אוהל מתקפל. מצאו מקום, הושיבו אותי בצד עם בקבוק מים, לא יודעת, חושבת שככה נהגו, ואז אחרי שתי דקות התחילו צרחות עד השמיים. את אשמה הוא צעק עליה, לא! אתה והזרע המכושף שלך אשם! כן, יומן, אני ממציאה עכשיו, אבל אני יודעת שאמא שלי מאמינה במכשפות ובהטלת קללות והוא, אבא שלי לא טוב ממנה. שניהם למדו באוניברסיטה בירושלים, שניהם באמצעות מילגה עירונית, שניהם חזרו בעקבות המילגה, אז כבר נשואים. למרות זאת, שניהם מאמינים בשדים וברוחות. אז אני ממציאה לי דיאלוג כזה ביניהם. מי היה אשם במה? ולמה הזעם והכעס והרגשתי, כך אני חושבת, פחד גדול, אז גם אני צרחתי נורא, ובכיתי. אמא אמרה לי שזה היה הרגע בו החליטה להתגרש, כדי שאפסיק לצרוח. אבל האמת, היא לא מספיקה לצרוח מאז, כל הזמן, וגם לתת לי סטירות כשאני מקללת את אלוהים, שאיננו, כבר אמרתי לה אלף פעמים.
ידעתי שהם רבים בגלל הסוד הזה, שעדיין לא רוצים לגלות לי אותו. הרגשתי כאב בגוף חזק, לבד נורא. אף אחד לא חיבק אותי, הרגיע אותי. היא הסתכלה עליי כמו אל איזה חיזר, והוא. הוא הרים ידיים לשמיים בתסכול ושתק.
רויטל היא מורה להיסטוריה ולספרות בבית הספר התיכון. יש לה תואר שני, והיא רוצה ללמוד לקראת תואר דוקטור, שאז היא תוכל ללמד בסימינרים למורים, ואז גם לעבור למרכז הארץ. אני לא רוצה שאבא שלי יתרחק, אפילו הוא רוצה מרחק ממני, והוא שונא את אמא שלי. כשהם מדברים תמיד הם מקפידים שכל אחד יסיים דבריו לפני שהשני פותח את פיו. שמתי לב, שרויטל, אשתו הבלונדינית, מקפידה כמו תוכי לחזור על דבריו בקצרה במלים שלה, ואז היא שואלת אותו: התכוונת לזה?
אז למדתי ממנה, ובשיחה – במסע הצרחות הבא – עם אמא שלי, אחרי שהיא צרחה וצרחה, אמרתי: את אומרת שיש אלוהים, ושהוא ידאג שאבא יקבל עונש, אבל בינתיים רק את מקבלת עונש. זה מה שאמרת? חשבתי לרגע שהיא תתעלף. היא פתחה זוג עיניים גדול גדול, הפה שלה נפתח בגודל של כיור, "מה?" "מה את אומרת?" חזרתי על המלים שלי, והוספתי, ולמה את חושבת שאני העונש שלך?!
נכון, חטפתי סטירת לחי מצלצלת ושאגה – תלכי לישון! עכשיו! והוסיפה – את שטן! את הבת של השטן!
האמת, נבהלתי נורא. אף פעם היא לא התנהגה כך. מה עשיתי לה? למה היא חושבת שאני העונש שלה, על מה העונש?
אני ילדה טובה. שקטה. מתאמצת בלימודים. מצטיינת בחשבון. מתלבשת שקט, מנקה את החדר שלי, דואגת לאוכל שלי, ואפילו לא ביקשתי מאבא שלי פעם אחת לבוא ולקחת אותי מכאן.
שירן כבר בת שבע, והיא בכיתה א' ונירה בת 5. לפי חישובים בראש שערכתי אבא שלי פגש את רויטל לפני שנפרד מאמא שלי, ועזב את אמא שלי כשגילה שרויטל בהריון. שירן כבר יודעת לכתוב וקצת לקרוא. היא ילדה נקיה מאוד, ואוהבת סדר וניקיון. החדר שלה ושל אחותה מסודר כמו בית מרקחת. רויטל לימדה אותן איך לדבר עם מבוגרים, איך לבקש רשות דיבור, ואבא שלי לימד אותן שהוא "אבא גדול וכיפי", אבא שתמיד אפשר לסמוך עליו ולאהוב אותו. גם אני רוצה.
ככה הייתי אצלם כמה ימים והעיניים יצאו לי מהחורים מרוב קנאה באחיותיי. אמא קשובה ורגועה ואבא מחבק שתמיד ישנו כשצריך אותו.
ביום לפני האחרון, ישבנו רויטל, הוא ואני. החלטתי לשאול אותו: אבא, למה אמא חושבת שאני העונש שלה? הסתכלתי בו ממש ממש חזק. נסיתי לקרוא את הפנים שלו, לראות מה הן אומרות, אבל הוא הסמיק קצת באוזניים וזהו. רויטל מהצד השני כחכחה בגרון. אז בלי להמתין שניה, רויטל מה את יודעת? מה הם לא מגלים לי?
היא שתקה ולא ענתה. שילבה ידיים על הבטן שלה, ודקה אח"כ קמה ואמרה שיש לה מבחנים לבדוק. הוא שתק. שתק שתיקה מפחידה. נעצתי בו את שתי עיניי, הוא לא הזיז את מבטו. אחר כך הוא אמר לי, שהוא לא יודע למה אני עונש של אמא, שהוא מצטער שאמא מתיחסת אליי כמו שהיא מתיחסת, אבל הוא לא יקח אותי אליו. כן, כך הוא אמר לי בקול שטוח, קצת צרוד: לא אקח אותך אליי. אין לך מקום כאן. ירדו לי דמעות, הוא לא התרגש, רק קם ואמר, אני צריך ללכת לחדר שלי ושל רויטל.
אני, היום, כבר בגיל 30 ויותר חושבת על האירוע הזה, והצמרמורת חוזרת ותוקפת אותי, הזכרונות מופיעים שוב בעוצמה. יש סוד אפל בי. אני לא ילדה רגילה. למה הם מסתירים הכל ממני. רציתי לצרוח, להשתולל, לשבור משהו, אבל ידעתי שאם אתנהג כך, לא אוכל לבקר את אבי יותר.
פרדי ה- ב"מ צייר את עדיה טביב
