כי מה לעשות, החלטנו בת זוגי ואני להעניק קצת הנאה ושמחה לחותנתי, ולקחת אותה ל"הבימה". כמובן לקחנו גם את המטפלת הקבועה שלה. העמסנו את כסא הגלגלים בבאגז' ואותה הושבנו במאמץ רב במושב ליד הנהג. ג'נסי ואני ישבנו בחלק האחורי, הלא נוח.
הגענו ל"הבימה" והורדנו אותה והושבנו אותה על הכסא, וגלגנוהָּ אל אזור הכניסה לאולם הגדול. שם לידה ישבו שתי נשים, האחת פניה מכוסות ברעלה והשניה אוכלת ברעבתנות כריך שלם.
הכריך הזכיר לי שהיא, מריאנה, לא אכלה, וקניתי לה מגש פיצה שלם, כי רעבתנית גדולה היא, ונראה שזה העונג היחיד שנשאר לה בעולמה. נכנסתי בשקט לאולם, בלעדיה, וחיפשתי מקום ריק, שגם נוח לשים לידו את כסא הגלגלים. מצאתי בשורה האחרונה. הנחתי את מגש הפיצה על הכסא שבחרתי, והבאתי את מריאנה והושבתי אותה שם.
ישבתי ושתיתי קפה. בת זוגי וג'נסי אתי. ואז החלטתי לעשות מעשה טוב והכנסתי את את האשה שסיימה את הכריך לאולם. אבל, מריאנה לא נראתה באף מקום, מגש הפיצה היא שעון על השורה שלפניה, והיא איננה. לאחר שהשתנקתי, פניתי לפעולה ועליתי וירדתי במעלה המדרגות ובמורדן בצדו השני של האולם. כלום.
קראתי לבת זוגי ולג'נסי, והן בלי בושה עברו שורה שורה וקראו לה בקול והפריעו לכולם. בסוף נשענו שלושתינו על קיר הבמה מול מושבי הקהל, שהפריד בין הקהל לתעלת מים צרה שעברה בין הבמה לבין הולם הגדול. לא טעינו. בועות מים צצות ועולות מתעלה זו.
את כאן? שואלת בת זוגי. כן. עונה מריאנה וצוחקת לה, אני כאן. על המים צפים בדים לבנים עדינים כְּבַדֵּי וילון ברוח.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
תודה