באמצע הרחוב היא נעמדה, ארגנה את גופה כך שפי הטבעת שלה יהיה מאונך לכביש, והופס'ה חבילת צואה חומה וגדולה במיוחד צנחה.
הוא, פניו אדומים מבושה, לבוש ברישול של בית, פניו עטויי זיפים, שערותיו סתורות הוציא שקית שקופה מכיס מכנסיו, אסף את הערימה הריחנית והחל ללכת לעבר המדרכה בה עמד פח אשפה עירוני.
לא הסתכל ימינה ושמאלה, לא קדימה אף לא אחורה. כמו סהרורי, והכלבה נשרכת אחריו איטית כמו צב, שנותיה נִּכָּרוֹת בה היטב.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
תודה