אפילו התרעה לא היתה. צעדתי עם השאר לכיוון הזוהר והאור שלמולי. האופוריה היתה שלמה, התחושה שנִּשמָתי מרחפת לה בין כנפי מיכאל, רפאל ומטטרון היתה עזה. צפונות אינסוף בעולמו של האל נגלו לי, חשבתי ביוהרה רבה, אפילו חנוך לא זכה לטיול ולביקור כשלי. והנה כשלה רגלי. כאב עז משכני בעוצמה מעולמות יהווה. אפילו הסיגריה מלאת החשיש הרפואי שעישנתי לא הצליחה לחסום את הכאב הנורא. נפלתי. נפלתי כמו אדם הראשון, כמו הילל בן שחר, כמו לוציפר לתהום עמוקה, שחורה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
תודה