אפילו התרעה לא היתה. צעדתי עם השאר לכיוון הזוהר והאור שלמולי. האופוריה היתה שלמה, התחושה שנִּשמָתי מרחפת לה בין כנפי מיכאל, רפאל ומטטרון היתה עזה. צפונות אינסוף בעולמו של האל נגלו לי, חשבתי ביוהרה רבה, אפילו חנוך לא זכה לטיול ולביקור כשלי. והנה כשלה רגלי. כאב עז משכני בעוצמה מעולמות יהווה. אפילו הסיגריה מלאת החשיש הרפואי שעישנתי לא הצליחה לחסום את הכאב הנורא. נפלתי. נפלתי כמו אדם הראשון, כמו הילל בן שחר, כמו לוציפר לתהום עמוקה, שחורה.
נסיונות מוצלחים יותר ומוצלחים פחות בכתיבה של פרוזה קצרה במיוחד, שלפעמים מקבילה כמעט לשירה.
הירשם ל-
תגובות לפרסום (Atom)
קטע מיומנה של עדיה, כיתה יב
חזרתי לדפדף בדפים על פרוייקט השורשים שהכנתי, לא מצאתי שם תשובה. אז כנראה אני ייחודית. ואז מכה בי מחשבה נוספת, קיבלת שכל ושילמת באיברי רביי...
-
עוד אין לו שם. הנה פסקה פותחת של הפרק/הרישום השני אני רוצה לספר לך על החגים, שכבר היו ונחגגו, ובאחד מהם אבי הלא אהוב הסכים לארח אותי. א...
-
מה היה שם המשפחה שלך, סבתא, שאלתי. היא צחקה ואמרה, אני דמארי, כמו ההיא, הזמרת המפורסמת. לא לא לא. אין בינינו קרבת משפחה. הביטה בי – בטח הי...
-
" ומה תגיד אם תדע ש..." האודם הציף את פניה המחודדים. הכעס כמו נושף בכוח רב מנחיריה וקולה הצטרד. הוא הביט בה בשקט, מבטו יורה זיקים...
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
תודה