בהיותי נכד לטבעוני ולצמחוני, נכד לאקדמאית מראשית המאה העשרים [ דבר נדיר בפני עצמו ], שעלתה לארץ כי בעלה, סבי, רצה בכך.
היא לא האמינה שתִּדַּרְדֵּר אל מחוזות העוני, אבל כך קרה ומגבירה הפכה ללבורנטית זעומת הכנסה במעבדה רפואית.
כך היא גם למדה איך קונים בשוק הירקות את הזולים ביותר, וכך גם למדה להכין מרק ירקות, וכן אף נטיפי מרק מבצק לבן.
ומאז ועד היום אני מנסה, מנסה ללא הרף לחקות את הדרך, את הטעם של אותו מרק ואותם נטיפי מרק, ונאדה.
לפעמים אני מריח את המרק ממקומות לא צפויים, ומיד חדרהּ הגדול שמחוצה לו צמח עץ דקל ענק, שבו קיננו יונים ובוקר אחר בוקר המו להן והעירו אותי משנתי, השמש שזרחה הישר לתוך חדרהּ הגדול. ישיבה משותפת אל שולחן האוכל, שיחות על סבי אותו העריצה, קריאה משותפת בכתבי קליסיקונים רוסיים, סיפורי אגדה אותם ספרה לנו, וגם לי. והריח של סבתא, ריח בלתי ישוער. ריח של בטחון, אהבה ללא תנאי ודאגה עמוקה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
תודה