באמצע הכל, היינו שרועים על הרצפה, עייפים, מותשים. גופנו כאב מאוד. זרועותינו מנוקבות בחורי אינפוזיה, פנינו מכוסים במסכות. לחלצינו כיסוי. חשוף הכל באור הניאון הלבן והאכזר.
והנה היא נכנסה. אני דוקטור א'. אני מכירה את אסף ואת ליאור כבר 40 שנים. אני מביט בה, ותוהה לאן נעלמו קפלי פניה, בטנה שהתנוססה מולה בפאר רב. אשה רזה, פנים רבועות נטולות חוש הומור. אסף [ מי זה? ] אומר לה כמה מלים והיא לא מסתכלת לעברו אלא לחלל החדר.
כן כן, היא אומרת, מסתובבת ונובחת על הסניטר, תקח אותם, את כולם להתקלח, מייד.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
תודה