חייה ומותה של עדיה טביב - פרק ד'

 מחר מסיבת פורים בבית הספר. איך אני אוהבת את מסיבות פורים. תמיד אפשר להתחפש ל-מה שרוצים, ואני אוהבת להתחפש לקאובוים, שוטרים, מג"בניקים ואפילו פעם התחפשתי לבדווי.

כבר שבועיים שאני שוברת את הראש ל-מה אתחפש. חנית אמרה לי, תתחפשי לדרדסית? אבל אין לנו טלוויזיה אמרתי לה, אז תבואי אצלי ותראי. אז באתי אצלה. נראתה לי הדרדסית הזו אהבלה לגמרי, ועושה עיניים לבנים. אני לא יעשה עיניים לחיים ויוסי בחיים. את כבדה עדידי היא אומרת. היא הצליחה להשיג מאמא שלה כסף ולקנות עיתון שיש בו כל מיני זמרים וזמרות. הנה תתחפשי לאחד מאלה, את אוהבת להתחפש לבנים היא אמרה בצחוק.

האם אלבש מכנסי ג'ינס חולצת טריקו ואצייר שפם על הפנים, גם ככה הבנים אומרים לי שאני בן. מדי פעם נזרקת לעברי הערה כזו, שאני יותר בן מבת. אולי כדאי שאתחפש לזמרת, אלבש חצאית, חולצה בתוכה חזיה של אימא עם צמר גפן, אתאפר כמו הזמרות בעיתון?

עכשיו הבוקר של יום מסיבת פורים בביצפר. אמא שלי כבר מזמן לא בבית. אני לבד. אני עצובה. אני לא רוצה ללכת. לא אני לא אלך. מרוב מחשבות על מה ואיך בכלל נמאס לי. אף אחד בביצפר לא ישאל "איפה עדיה? למה היא לא באה?" ואם ישאלו ילכו ישר לחנית, היא החברה הכי טובה שלי, וכולם יודעים, אז אם רוצים מידע עליי, חנית היא התשובה.

לפני חצי שעה חנית באה אליי עם אחותה התינוקת, וסיפרה לי על המסיבה ועל הפאדיחות שהיו בה, "לא תאמיני, עדידי, אבל יוסי וחיים הסתומים האלה התחפשו לבנות. כל אחד לקח שני בלונים ניפח ושם על החזה שלו. לחיים יש שתי אחיות גדולות אז הוא לקח מהן חצאיות, של הביצפר הדתי, והם גילגלו את הקצה עם הגומי, כך שראו להם את תחתונים ובתחתונים הם שמו ניירות, כאילו יש להם תחת גדול. ויי כמה צחקנו.

המורים, בחיאת שמעת פעם על זמרת שקוראים לה ג'ון בָּאז, אוֹ בָּעֵז לא זוכרת. אז אחת המורות התחפשה לזמרת הזאת, באה עם גיטרה ולא יודעת לנגן. שרה איזה שיר באנגלית, כולם התביישו בשבילה. וזותי המורה ששונאת אותך, אילנית הסתומה, התחפשה לצפרדע, ואחד הילדים במסיבה צעק, "מתאימה לך התחפושת, זה בכלל לא תחפושת." ויי כמה צחקנו. המורה, אילנית, הסמיקה נורא. עזבה את ביצפר עם דמעות בעיניים, בחיי, ראיתי את זה. ריחמתי עליה לרגע, אבל אז נזכרתי ברעל שהיא שופכת עלייך והפסקתי לרחם."

"מנהל ביצפר חטף קריזה התחיל לצרוח למיקרופון עד שהמיקרופון צפצף. הילדים לא הפסיקו לצחוק, המורים התעצבנו. חלק מהילדים ברח הביתה. ומי מגיעה כשהחגיגה נגמרה, נכון אמא שלך. נפתעה ולא הפתעה, זה הרי התפקיד שלה בעירייה. היא חיפשה אותך, שתדעי. היא שאלה את המורות ואת המנהל ואז תפסה אותי. הצלחתי לברוח ממנה. אז באתי גם להזהיר אותך שהיא יודעת שלא הלכת למסיבה." חנית ליטפה לי את השיער ואמרה, אני מקווה שהיא לא תרביץ לך. ואת יודעת מה, אם היא תרביץ, תצרחי הכי חזק שאת יכולה, שכל הרחוב ישמע..

עכשיו כבר לילה, מחר חופש. אמא שלי לא הולכת לעבוד מחר, כך שהיא תשב לי על הראש, ושוב אצטרך לשמוע כמה אני העונש שלה, כמה היא שונאת את אבא שלי.

קודם, כשהיא הגיעה הרבה זמן אחרי שחנית הלכה, היא נכנסה הביתה כולה עצובה, מרוקנת לגמרי. הסתכלה עליי בעין רעה ואמרה", אז מה בת שלי, את תשארי בודדה, לבד כל החיים?" לא קיבלתי צרחות, לא סטרה לי. הלכה לחדר שלה, סגרה את הדלת. 

אבל היא הביעה רגש, דאגה. למה אשאר לבד? ועוד כל החיים? מה היא יודעת ואני לא יודעת, ואולי גם לא אדע אף פעם? שוב אחז בי פחד גדול. הבטן כאבה לי מאוד, ורצתי לעשות פיפי מרוב פחד. אז כך היא מענישה אותי עכשיו? בלי מכות, בלי צרחות. זהו. הלוואי ופעם אחת היתה מדברת אתי, באמת. בלי דרמות, צרחות, מכות ושתיקות. אני יודעת שאני שונאת את אמא שלי.

 

תמונה צויירה ע"י פרדי יקירי ה- ב"מ

חייה ומותה של עדיה טביב - פרק ג'

 

אני רוצה לספר על החגים, שכבר היו ונחגגו, ובאחד מהם אבי הסכים לארח אותי. אני סתם כועסת על עצמי, ולא נותנת כבוד לאבי. הוא לא הזמין אותי לראש השנה וגם לא ליום כיפור, אלא לסוכות. הייתי מערב החג ויומיים אחר כך חזרתי לאמא שלי מלאת חוויות. ועדיין כועסת ולא אוהבת את אבא שלי. דווקא אשתו הבלונדינית, רויטל נחמדה מאוד, נעימת פנים והילדות, האחיות שלי, מקסימות. שירן ונירה. כלכך קטנות, כלכך מנומסות, לא כמו התינוקת של חנית.

לאשתו הבלונדה של אבא קוראים רויטל. לא יודעת מה היא מצאה בו. אמנם הוא גבוה, שרירי, משכיל ואיש עמל, אבל יש לו גם המון דעות קדומות על גברים ועל נשים. הוא מדבר אל רויטל ממש יפה. לא זוכרת פעם אחת ששמעתי אותו ואת אמא שלי משוחחים יפה, בשקט. 

פעם, מזמן, כשעוד הייתי קטנה, ככה בת שלוש, אולי פחות, הם לקחו אותי לטיול סביב ירוחם. לאבא היה תרמיל עבה על הגב ואמא סחבה כנראה אוהל מתקפל. מצאו מקום, הושיבו אותי בצד עם בקבוק מים, לא יודעת, חושבת שככה נהגו, ואז אחרי שתי דקות התחילו צרחות עד השמיים. את אשמה הוא צעק עליה, לא! אתה והזרע המכושף שלך אשם! כן, יומן, אני ממציאה עכשיו, אבל אני יודעת שאמא שלי מאמינה במכשפות ובהטלת קללות והוא, אבא שלי לא טוב ממנה. שניהם למדו באוניברסיטה בירושלים, שניהם באמצעות מילגה עירונית, שניהם חזרו בעקבות המילגה, אז כבר נשואים. למרות זאת, שניהם מאמינים בשדים וברוחות. אז אני ממציאה לי דיאלוג כזה ביניהם. מי היה אשם במה? ולמה הזעם והכעס והרגשתי, כך אני חושבת, פחד גדול, אז גם אני צרחתי נורא, ובכיתי. אמא אמרה לי שזה היה הרגע בו החליטה להתגרש, כדי שאפסיק לצרוח. אבל האמת, היא לא מספיקה לצרוח מאז, כל הזמן, וגם לתת לי סטירות כשאני מקללת את אלוהים, שאיננו, כבר אמרתי לה אלף פעמים.

ידעתי שהם רבים בגלל הסוד הזה, שעדיין לא רוצים לגלות לי אותו. הרגשתי כאב בגוף חזק, לבד נורא. אף אחד לא חיבק אותי, הרגיע אותי. היא הסתכלה עליי כמו אל איזה חיזר, והוא. הוא הרים ידיים לשמיים בתסכול ושתק.

רויטל היא מורה להיסטוריה ולספרות בבית הספר התיכון. יש לה תואר שני, והיא רוצה ללמוד לקראת תואר דוקטור, שאז היא תוכל ללמד בסימינרים למורים, ואז גם לעבור למרכז הארץ. אני לא רוצה שאבא שלי יתרחק, אפילו הוא רוצה מרחק ממני, והוא שונא את אמא שלי. כשהם מדברים תמיד הם מקפידים שכל אחד יסיים דבריו לפני שהשני פותח את פיו. שמתי לב, שרויטל, אשתו הבלונדינית, מקפידה כמו תוכי לחזור על דבריו בקצרה במלים שלה, ואז היא שואלת אותו: התכוונת לזה?

אז למדתי ממנה, ובשיחה – במסע הצרחות הבא – עם אמא שלי, אחרי שהיא צרחה וצרחה, אמרתי: את אומרת שיש אלוהים, ושהוא ידאג שאבא יקבל עונש, אבל בינתיים רק את מקבלת עונש. זה מה שאמרת? חשבתי לרגע שהיא תתעלף. היא פתחה זוג עיניים גדול גדול, הפה שלה נפתח בגודל של כיור, "מה?" "מה את אומרת?" חזרתי על המלים שלי, והוספתי, ולמה את חושבת שאני העונש שלך?!

נכון, חטפתי סטירת לחי מצלצלת  ושאגה – תלכי לישון! עכשיו! והוסיפה – את שטן! את הבת של השטן!

האמת, נבהלתי נורא. אף פעם היא לא התנהגה כך. מה עשיתי לה? למה היא חושבת שאני העונש שלה, על מה העונש?

אני ילדה טובה. שקטה. מתאמצת בלימודים. מצטיינת בחשבון. מתלבשת שקט, מנקה את החדר שלי, דואגת לאוכל שלי, ואפילו לא ביקשתי מאבא שלי פעם אחת לבוא ולקחת אותי מכאן.

שירן כבר בת שבע, והיא בכיתה א' ונירה בת 5. לפי חישובים בראש שערכתי אבא שלי פגש את רויטל לפני שנפרד מאמא שלי, ועזב את אמא שלי כשגילה שרויטל בהריון. שירן כבר יודעת לכתוב וקצת לקרוא. היא ילדה נקיה מאוד, ואוהבת סדר וניקיון. החדר שלה ושל אחותה מסודר כמו בית מרקחת. רויטל לימדה אותן איך לדבר עם מבוגרים, איך לבקש רשות דיבור, ואבא שלי לימד אותן שהוא "אבא גדול וכיפי", אבא שתמיד אפשר לסמוך עליו ולאהוב אותו. גם אני רוצה.

ככה הייתי אצלם כמה ימים והעיניים יצאו לי מהחורים מרוב קנאה באחיותיי. אמא קשובה ורגועה ואבא מחבק שתמיד ישנו כשצריך אותו.

ביום לפני האחרון, ישבנו רויטל, הוא ואני. החלטתי לשאול אותו: אבא, למה אמא חושבת שאני העונש שלה? הסתכלתי בו ממש ממש חזק. נסיתי לקרוא את הפנים שלו, לראות מה הן אומרות, אבל הוא הסמיק קצת באוזניים וזהו. רויטל מהצד השני כחכחה בגרון. אז בלי להמתין שניה, רויטל מה את יודעת? מה הם לא מגלים לי?

היא שתקה ולא ענתה. שילבה ידיים על הבטן שלה, ודקה אח"כ קמה ואמרה שיש לה מבחנים לבדוק. הוא שתק. שתק שתיקה מפחידה. נעצתי בו את שתי עיניי, הוא לא הזיז את מבטו. אחר כך הוא אמר לי, שהוא לא יודע למה אני עונש של אמא, שהוא מצטער שאמא מתיחסת אליי כמו שהיא מתיחסת, אבל הוא לא יקח אותי אליו. כן, כך הוא אמר לי בקול שטוח, קצת צרוד: לא אקח אותך אליי. אין לך מקום כאן. ירדו לי דמעות, הוא לא התרגש, רק קם ואמר, אני צריך ללכת לחדר שלי ושל רויטל.

אני, היום, כבר בגיל 30 ויותר חושבת על האירוע הזה, והצמרמורת חוזרת ותוקפת אותי, הזכרונות מופיעים שוב בעוצמה. יש סוד אפל בי. אני לא ילדה רגילה. למה הם מסתירים הכל ממני. רציתי לצרוח, להשתולל, לשבור משהו, אבל ידעתי שאם אתנהג כך, לא אוכל לבקר את אבי יותר.

 פרדי ה- ב"מ צייר את עדיה טביב

חייה ומותה של עדיה טביב - פרק 2

 

אתמול חגגתי יום הולדת. ראיתי שדילגתי על הפרט הזה בדף הפותח. קצת מבאס אותי ששכחתי לכתוב זאת, במקום הכי סודי שלי, ביומן הזה. אבל אני יודעת למה.

אמא שלי שכחה לגמרי ממני. היה לה יום קשה מאוד אתמול. בבקר מוקדם היא הלכה לרופאת נשים, אחר כך היא הלכה לוועדה בה היא חברה. כן, היא חברה בוועדה של ראש העיר שמטפלת בכל מיני עניינים של מראה העיר, ניקיון. היא מקבלת אקסטרה כסף על הישיבות האלה, אבל היא שונאת אותן, וכל פעם שהיא צריכה ללכת יש לה מצב רוח.

הפעם זה היה על חשבוני. החלטתי לחגוג בעצמי ולהודיע לכל העולם שיש לי .  יום הולדת. אז לבשתי חולצה עם רקמה רוסית, וקלעתי לי צמה. לקחתי קצת מהבושם של אמא והתזתי על עצמי. בדרך לביצפר ראיתי כמה פרחים צהובים ואדומים קטנים, אז קטפתי ושזרתי בצמה היפה שלי.

היה יום רע אתמול. הוא היה יום ההולדת שלי, בגלל זה התעלמתי ממנו לגמרי. סלח לי יומני. ראיתי בספר שהוא יומן, שלפעמים הילדה פונה אל היומן וקוראת לו יומני האהוב. בינתיים אני כותבת רק יום שני בו, ועדיין יש לי קצת קושי.

אבל, בביצפר היה נורא. נכנסתי לכיתה, כולם כבר היו, ושני בנים התקרבו אליי ורחרחו אותי כאילו הם כלבים. קצת התביישתי, הסמקתי והתרחקתי מהם. הגזימו שניהם. יוסי וחיים. אף פעם לא היינו חברים, האמת, אני קצת מפחדת מהם. כי שניהם בחודש האחרון יש להם שפם שחור מתחת לאף, והרגליים שלהם למטה שעירות, והם נדבקים לגוף שלי, חזק. איכס, יש להם ריח נורא רע. אז התרחקתי בכוונה מהם. 

המורה אילנית נכנסה לכיתה "שלום ובקר טוב כיתה היי, את יודעת שאסור לקטוף פרחים, עדיה, מה זה עלה לך בראש? שנה אנחנו מדברים על כך שאסור לקטוף פרחים, ולא רק שאת קוטפת, את גם שמה אותם בצמה שלך?"

רציתי לומר לה שהיום יום הולדת שלי, אבל נעלבתי, פרצתי בבכי ויצאתי מהכיתה. "תחזרי מהר" היא צרחה אחריי, ולא "אני ידבר עם אמ'שלך". כן, כן אמרתי בלבי, דברי עם אמא שלי, אולי היא תשים לב.

חזרתי עם ראש כפוף לכיתה, יווו, באיזה מקום קראתי ביטוי נורא יפה "חפוית ראש", אבל לא מתאים לי. התישבתי ליד חנית, שהיא חברה שלי עוד מהגן. עדי, יש לך ריח נהדר, גנבת מאמא שלך את הבושם? התעצבנתי. תשאלי למה התזתי על עצמי ולא אם גנבתי, מה גם היא שכחה שיש לי יום הולדת?

בהפסקה הלכתי לשוקת השתייה שלנו, לשתות קצת. כל הצרות באותו היום. שני האדיוטים שפכו עליי מים, הראש שלי נתקע בברז, הפרחים נפלו לשוקת, החולצה החדשה נרטבה, אמא תהרוג אותי. הקלמר שאני מחזיקה תמיד ביד עם העפרונות הצבעוניים, המחק, כל מיני טושים נפל על האדמה, וחיים דרך עליו.

הרגשתי איך אני הופכת עצובה ומיואשת יותר ויותר. רציתי ללכת הביתה. אבל אצלנו לא צריך להודיע להורים, העיניים של הרכלניות והבטלנים תמיד נמצאות בכל מקום, ומייד: מה קרה? ביה"ס נגמר מוקדם? מה קרה ילדה, את צריכה עזרה? אם זו שאלה מאישה, מקסימום אענה לה, אם זה מגבר אני בורחת, אמא סיפרה לי סיפור מפחיד שקרה לה כשהיתה קטנה, אז אני לא רוצה שיקרה לי גם כך. ובכלל מה אעשה בבית?

אהה יומן שלי, אם אתה לא יודע אין לנו טלוויזיה, רק רדיו. ספרים יש רק בספרייה, ובקרוב כבר לא יישארו ספרים עבורי לקריאה. ולא, אמא לא מרשה לי לקנות ספרים לעצמי, אפילו כאלה שאני נשבעת שאקרא יותר מפעם אחת. אז כבר עדיף להישאר בביצפר. יש ילדים, יש קצת ענין, ואפשר לצחוק על המורה אילנית שלא יודעת ששמה הוא שם של צפרדע, ושבכלל היא נראית כמו צפרדע.

כן יש לה עיניים שחורות בולטות נורא, אין לה סנטר והאף שלה רחב ושרוע מעל השפתיים שהיא מקפידה לצבוע בצבע אדום, כמו הציפורניים שלה. יאא איך שהיא מכוערת, הרשעה הזו. מספרים שהיא נוסעת לבאר שבע לחבר הבדווי שלה, כי אף יהודי לא רוצה אותה. אז חזרתי לכיתה וראיתי אותה בדמיון יושבת באוהל עם עוד כמה נשים, שהן מדברות אתה בערבית והיא לא מבינה כלום. שהן מצביעות עליה וצוחקות ממנה. איפה ילדים אחת שואלת בעברית.

זה קצת ניחם אותי. שכחתי מהחולצה הרטובה, שהתיבשה, חם אצלינו ויש שמש אפילו בחורף. חוץ מזה זה היה שיעור בחשבון, ואני נורא טובה בחשבון, ואוהבת לפתור תרגילים ובעיות. המורה ציון ראה שאני טובה, מהר, והתחיל לתת לי דפים למתקדמים.

כך ישבתי בשני השיעורים המצורפים ופתרתי לי בעיות בחשבון. חנית יושבת לידי ואוכלת את העיפרון, מזיעה נורא. אני לא מבינה כלום היא לוחשת לי, תעזרי לי. אבל אני לא רוצה לעזור לחברה שלא זוכרת את יום ההולדת שלי. הכי טוב, שאמצא לי איזו מתנה ואבקש מאמא שתביא לי, לכבוד יום ההולדת.

תגידי חנית, מה היית מבקשת מאמא שלך ליום הולדת?

חזייה יא אהבלה. אנחנו שטוחות וזותי, שרית יש לה כבר חזה קטן, ראית איך הבנים מסתובבים סביבה? אבל אני לא רוצה שהם יסתובבו סביבי אמרתי לה. מתנה אחרת? בגדים, קצת כסף או אולי נסיעה לתל אביב.

עכשיו הייתי חייבת לעזור לה. אז הפסקתי עם הדפים המיוחדים ועזרתי לה. המורה ציון הסביר כמה דברים על הלוח, והיא לא הקשיבה, למרות שאמרתי לה, כדאי לך להקשיב זה יעזור לך. אבל לא מענין אותה חשבון. לא מענין אותה כלום. רק אוסף הבובות שלה, אחותה הגדולה שמסיימת תיכון, אחיה שבתיכון והתינוקת החדשה שלהם.

את רוצה לבוא אליי אחרי הלימודים היא שאלה? בטח למה לא? אבל עד אז עלינו להשתתף בשיעור התעמלות, ואחר כך בשיעור תורה. אוףף, שיעור התעמלות, עם הבנים הקרציות שמציצים לנו במכנסיים או שיעור תורה עם הרב בוזגלו, שגם שולח ידיים. לבנים לבנות. הוא נורא אוהב ללטף. ואני יש לי ריח טוב, שלא יעבור בשיעור התעמלות.

וכך, כשהוא הסביר בהרחבה על עונשו של יוסף הוא נעמד על ידי, ליטף לי את השיער. התכווצתי עמוק עמוק בתוך תוכי. מה כבר אני יכולה להגיד? גם חחים ויוסי ששונאים שהוא נוגע בהם לא אומרים כלום, מה זה יעזור, ההורים שלנו הולכים לבית הכנסת שהוא הרב שלו.

בסוף היום, אחרי שהייתי אצל חנית, אכלתי אתה ארוחת צהרים נורא טעימה, ושמתי לב בצידי עיניי איך אמא שלה רומזת לחנית, שצריך להאכיל אותי מסכנה, שיחקתי אתה עם אחותה התינוקת, הסתכלתי כמה אחיה חתיך [תסתכלי, היא אמרה, תסתכלי כמה הוא חתיך. כל הבנות בשכבה בתיכון מתות עליו ]. אחר כך נתנו לאחותה הגדולה להכין שיעורים והתעסקנו עם האיפור של אמא שלה. אמא של חנית קוסמטיקאית ומאפרת. כל הכלות בירוחם באות אליה, יש גם כמה שבאות במיוחד מתל אביב. יש להם בית יפה, וילה. לחנית אין עוד חדר, כי היא ישנה עם התינוקת ושומרת עליה בלילות.

אז היא התאפרה, לימדה אותי להתאפר. יצאתי כמו ליצנית. מכוערת כמו שדה. אוי אני שונאת עצמי.

כשחזרתי הביתה אמא כבר היתה שרועה על הספה וישנה. לא רציתי להעיר אותה, כי הייתי חוטפת סטירת לחי.

לא היה אוכל. מזל שהיה משהו במקרר, קצת מים קרים. הסתכלתי בה וידעתי שאני שונאת אותה. וידעתי שאני חייבת לברוח מירוחם.

כרגיל פרדי, ה- ב"מ שלי מצייר נפלא

 

חייה ומותה של עדיה טביב - פרק א

 רישום ראשון

אני עדיה בת 10 החלטתי לכתוב יומן על חיי. המורה צאלה, מהקיבוץ ליד, זו שכולם קוראים לה "רחפת" או אסטרו אמרה לנו בשיעור חברה, שתיעוד עצמי, יומן פרטי ואישי הכי חשוב להתפתחות. אנשים שכותבים יומן, היא אמרה, מצליחים בחיים.

היא גם אמרה שכדאי לכתוב בשפה הכי יפה שמכירים, כי ככה לומדים את השפה יותר טוב, וכדי שהשפה תהיה יפה צריך לקרוא הרבה. אז אני אתאמץ לכתוב בשפה יפה.

אני רוצה לעזוב את ירוחם. נורא נורא רע לי פה. אין לי חברות ואין לי חברים, ואמא שלי מרביצה לי לפעמים, כשאני משמיעה תועבות, כמו שאין אלוהים, או שאלוהים רשע מרושע. אפילו יש לי הוכחות שאלוהים רשע מרושע אם הוא חי. אבא שלי עזב את אמא שלי בשביל בחורה בלונדינית מבאר שבע. ככה, קם והלך. בלי שלום בלי כלום. נשארנו אמא שלי ואני. אמא שלי מגדפת אותו. אז אמרתי לאמא שלי, כל ענין אבא זו הוכחה שאלוהים שאת בוכה לו, מתחננת לו ומקפידה על כשרות וצניעות רשע. הוא לא עוזר לך.

אני יודעת שיש איזה סוד גדול שקשור אליי. סוד אפל שעד היום לא הצלחתי לדעת מהו, אבל אני יודעת שבגללו אמא שלי מקללת אותי, מרביצה לי ושונאת את אבא שלי. אולי הוא קשור ללידה שלי, אולי הוא קשור שאין לנו כמעט קשר עם בני המשפחה של אמא שלי, אולי אני הבת לא של אבא שלי. כל הזמן אני מרגישה את המבטים שלה שורפים לי בגב. אני רואה איך היא קושרת את השפתיים שלה שנייה לפני שהיא אומרת משהו חשוב.

פעם, באחד הביקורים אצל אבא שלי בבאר שבע שאלתי אותו: למה אמא שונאת אותי? הוא החוויר, הסתכל על רויטל, זו האשה שלו, הסמיק ואמר: עדיה, אהובה שלי, את כלכך צעירה. שום דבר לא סופי. אולי היא דווקא אוהבת אותך, כי היא הכריחה אותי להשאיר אותך אצלה.

אז אני לא יודעת כלום. אני כותבת עכשיו וקוראת את מה שאני כותבת ומבינה, שאני לא יודעת כלום, ואף אחד לא רוצה לגלות לי.

אז אני  מחליטה, אני עוזבת את ירוחם. וכדי לעזוב את ירוחם אני כותבת יומן. נשארה לי בעיה אחת, איך אני כותבת כל יום: יומני היקר, יומן שלי, או סתם – תאריך ואחריו אני כותבת.

ציור - פרדי ה- ב"מ שלי ;-)

חייה ומותה של עדיה טביב - הערת המלהב"ד לאחר עריכה

 לפני הכל

הסיפור הזה, הארוך, הוא של הבחורה הזו, עדיה טביב, שגרה בירוחם והיום כנראה ברמת גן.

יש לנו ברחוב ספסל קהילתי, בו מקבלים ומוסרים ספרים, בגדים, חפצי בית שונים באופן אנונימי. אף אחד לא יודע מי מוסר ואין אחד שידע מי הלוקח.

עברתי כהרגלי היומיומי ליד הספסל ואת עיני צדה מחברת עבה שכריכתה ורודה מסטיק ועליה ציורי חד קרן צבעוניים. הסתקרנתי, ולקחתיה. כבדה יחסית, על הדף הראשון  כתוב באותיות גדולות:

חייה ומותה של עדיה טביב

על הדף העוקב היה כתוב:

החלטתי לכתוב את קורות חיי בצורה של יומן. החל מגיל 10 ועד היום, כשהחלטתי שאינני רוצה לפרסם אותו. שמתי אותו על הספסל ברחוב קרוב לבית שלי, כי אולי מישהו יקרא אותו, ילמד ממנו משהו.

החלטתי להתחיל ביום ההולדת שלי, 19.10, וממנו לתת לזכרונות שלי להכתיב את הסיפור. השפה היא ניסיון עלוב להיזכר בשפת ילדותי והשפה שבשימוש עכשיו.

התמונה נוצרה על ידי ב"מ

לכל חי מלאך יש בשמיים

הומאז' לשיקסטה, דוריס לסניג

"כן לא; כן לא" קצה העיפרון הלעוס נע ימינה שמאלה. למעלה ולמטה. קדימה ואחורה. ו-רון שקוע בשרעפיו צריך להחליט. בבלי לשים לב קצה העיפרון הוכנס לפיו, ונלעס במרץ רב.

היכן אתה רון? שואל רכינאל, מנסה להציץ לתוך המוח הזה.

הוא נרעד מכל תנועת עיפרון, מכל לעיסה שלו. היכן ייפול העיפרון? היכן ייעצר? ימין, שמאל, למעלה או למטה? קדימה, אחורה? רבות המחשבות בלב מלאך. מלאך זוטר עם שם נורא, שגורלו תלוי בגורל עפרונו של רון.

מה לרון ולרכיאל?

רכיאל הנמצא בשום מקום, בשום זמן, בשום ממד שבני אדם מכירים. ממד המלאכים הוא שום מקום, שום זמן בו הם הווים ואינם, שוב הווים ושוב אינם וחוזר חלילה. מה לרכיאל ולרון?

מן המפורסמות הוא שלכל מלאך יש יצור חי תחת השגחתו. מותו של היצור הוא אינותו של מלאך. היווצרות יצור חדש הווה מלאך חדש.

מחשבותיו של רון טסות למיליארדי כיוונים בו זמנית. רון, רזה, ילדותי, כמעט ללא שיער על גופו הוא תמצית של אלפי שנות רבייה אנושית מבוקרת. בין אבותיו אדם, נוח, שלושת האבות, בית דוד, בית ישראל, קיסרי סין, רומא, יפן, דיקטטורים ידועי שם ורוצחים גדולים, מנהיגי מהפיכות, רפורמטורים גדולים, פילוסופים. לרגע הוא נעצר, רון. מבטו משתהה על כדור זכוכית בצבע כחול עמוק, במרכזו נקודת זהב פועמת.

אופק האפשרויות נעצר בבת אחת. בחלל נשמע קול עצירה חורקני, הבלמים כמעט נקרעו. רכילאל, חרד לגמרי, מעביר באין קיום שלו תולדות הוויתו מאז יש חיים בכלל ביקום. "היותו" השקוף, הנוזל כמדוזה, כלהק צרעות מתפרע, כנחיל נמלי כידן סופח חומר מאי שם, הופך לחפץ. "היותו" העכשווי אכזר, מכאיב וקשה מכל "היותו" שהיה. רון הוא מכונה ביולוגית שתוכננה לתפוס אותו, ברגע הפסקת "היותו".

רון מניע את ראשו הקירח, ידיו הדקות מוציאות את העיפרון מפיו. העיפרון חוזר להיטלטל בין אצבעותיו. כן? לא? מפיו יוצאות הברות קצוצות, לא שלמות. אנ- י – ר-ו-צה – ל-חי-יות.

רון חוזר אל כדור הזכוכית. עיניו נלכדות בנקודת הזהב. גנטיקת ארוכת שנים, מתוכננת מתעוררת לחיים. "הגיע הזמן!" נשמע קול בראשו. "תחליט! תחליט! תחליט!"

אצבעותיו הדקות והחיוורות מפסיקות תנועתן. העיפרון נעצר באמצע התנועה. הזמן עומד מלכת. "תחליט!" נשמע קול צווחה חזק. "תחליט!"

רכיאל מרגיש איך החומר הזר עוזב את "היותו" הוא שומע את השאגה: "תחליט!" וכל "היותו" נרעד. היות על קצה הלהב, על החוד המסוכן. סביב היותו היו עוד כמה "היותם". כולם שומעים את הלא-קול, הלא-היות-הלא כלום כופה עצמו על רון: "תחליט!"

סופה של הביולוגיה, כדברי ימי כל הפלנטות והכוכבים בהם יש חיים, לנצח את "היותם!"

מיהו שאחראי על "היותו"? מיהו שהצליח לתכנן גנטיקה מושלמת כלכך, כדי לרתום "היותו" לשירות החומר.

עפרונו של רון נשמט, נפל ארצה ללא קול. עין הזהב בכדור הזכוכית אכלה את מוחו.

רכילאל זקף את היותו הכי גבוה שיכול ונעלם מקצה להב הסכין.

לכל חי מלאך יש בשמיים

זה לא פשוט להיות נער בן 13

 זה לא פשוט להיות נער בן 13

זה לא פשוט להיות בחור בן 13, בתחילת גיל ההתבגרות, שנזרק בלילה ממיטתו, ויוצא להילחם בדרקונים מעוררי אימה. ולא שתגידו שהוא עבר הכשרה במחנה של לוחמי דרקון או באיזה מוסד גבוה ללימודי דרקונית. סתם ילד בן שלוש עשרה, שגדל בעיר רגילה לגמרי, חולון, להורים הכי רגילים שיש: פקיד מכס ומזכירה אישית.

אז תשאלו "איך"?

כאן קבור הכלב. כל האנשים חושבים שמלחמה בדרקונים מיועדת לאנשים בלתי רגילים. גברים ונשים שמגיל צעיר הוכשרו למלחמה הזו. בני אדם, שיש שאומרים שבדמם יש דם דרקונים, שהדרקונים מפחדים מהם, כי הם מבינים את הדרקון עד לעומק עומקים, מכירים את השפה שלהם על בוריה ויודעים היכן בדיוק נמצא המקום בגופם שאפשר לדקור אותו והם מתים.

אבל ובאמת ההיסטוריה הארוכה מלמדת, וגם המדע, במיוחד מדע הגנטיקה הכי מתקדם, שאין בני אדם עם דם דרקונים, מעולם לא שולבו גנים של דרקונים בגן האנושי. לא שלא היו נסיונות, בטח שהיו. אחד מהם, הכי מפורסם הוא של ד"ר קובי אל. הסיפור אומר שהוא מצא ביצת דרקון, הדגיר אותה, ומשבקע ממנה דרקון צעיר, שאב ממנו דם, ובמעבדה שילב גנים שלו בזרעיו שלו.

הוא שכנע את העוזרת שלו, לביאה און, לתרום ביצית, הפרה, ואח"כ שתל ברחמה של לביאה. הרך שנולד נראה ילד אנושי לכל דבר וענין, למעט העובדה שהיה אנדרוגינוס. גם זכר וגם נקבה. הם גידלו אותו באהבה רבה, בעיר ובכפר. הם קראו לו דראק, נכון הכי טיפשי, אבל מה אפשר לצפות משני גנטיקאים בתחום השמות.

דראק חי רק עד גיל שבע. אז כיסתה את גופו קשקשת קשה, שאי אפשר היה להורידה, הגוף ששלו נחנק, פשוטו כמשמעו, כי לא היה לו עור חיצוני כמו לבני אדם ולא היו לגוף הזה כלים ביולוגיים להתמודד עם המצב הקיצוני הזה.

דרקונים יש, תמיד. הם חיים ליד בני האדם והם מתחרים גדולים שלנו על מזון, קרקע. יש להילחם בהם, לגרש אותם. בארץ החדשה שגדולה פי שתיים מארץ הישנה יש תשע יבשות. אחת מהן היא של דרקונים. כשהגענו לארץ החדשה הדרקונים שלטו בה, בשמיה. הם דיברו בשפה מוזרה, הם הבינו אותנו מהר מהר, וחלקם אף התידד עם בני האדם, ועזר להם לגרש דרקונים.

צלאור, נזרק ממיטתו בלילה והרגיש שהוא נמשך החוצה אל החצר ומשם התחיל לרוץ בכל כוחו. לא היתה לו שליטה על גופו וגם לא על רוחו. מחשבות התרוצצו בראשו, אבל הן לא מנעו דבר. אחרי שעה של ריצה, עייף וסחוט ומזיע הוא הגיע אל חצר של מבנה גדול. שם התגודדו עוד כעשרים ילדים וילדות בני גילו. כולם מתנשפים ונראים מפוחדים לגמרי.

מולם עמדו גבר ואשה שניהם גבהי קומה, הוא שיערו שחור היא שערה שטיני. "נבחרתם להיות לוחמי דרקון" הגבר אמר, האשה הוסיפה, אין לכם זכות לבחור, זה גורלכם. צלאור הזדקף והרגיש את הכעס עולה בו: "מי אתם?" "איך השתלטתם עלינו?"

הגבר התקרב אליו. העוצמה והאנרגיה שהוקרנו ממנו כמעט שיתקו את צלאור. "אתה הראשון לאימונים!" וללא שהות הוא נלקח לחצר אחרת בה הולבש בבגדים חסיני אש, חסיני כדורים, חסיני סכינים וכל דבר אחר. הוא אחר כך נלקח לחצר שלישית שם עמד מול דרקון צהוב-אדום, עיניים ירוקות ואישון כמו של חתול. פה פתוח חושף שורה של שיני אנקונדה ושורה אחורית של שיני כריש. הקול שבקע מגרונו היה מפחיד בעוצמה שלו, המלים שאמר נשמעו אחרת ממה שצלאור רגיל היה.

"באת להלחם בי? גור אנוש"? תראה אותי תראה אותך, ואז ללא התראה וללא אזהרה שלח טלף ארוך אל צלאור, שחמק בזריזות שהפליאה גם אותו, אפילו היה מוגן לגמרי. הדרקון קפץ אלעל וניסה לנחות על צלאור במהירות של עיט טורף, אבל צלאור זריז מהארנבת נמלט אל מחסה, שלא ראה קודם.

הגבר והאישה מחאו כפיים.