יוסף והשטן

  

ותיפול על פניה

ראשל ראתה את גוף אביה שרוע על הרצפה, על גבו. פניו המעונים נראו כמו מביטים בה, הישר לעיניה. עיניו בלטו מחוריהן, כלכך עז מבטן והיא לא העלתה על דעתה שמת הוא. ידיו היו כרוכות זו בזו, האמות בשתי כפות ידיו מצביעות אל מקום כלשהו על הקיר. שערות ראשו סמורות.

מצדה השמאלי, היא ראתה את אמה מתכווצת אט אט, מתקפלת לתוך עצמה, ממש כמו מכונית בגריטה. כשמה שנשאר מאמה מצא מקומות על הרצפה יצא ממנו עשן ורוד בעל ריח עדין ונעים. העשן אפף אותה מכף רגל ועד ראש. היא ניסתה להתנער ממנו, לצאת ממנו. בזווית העין היא ראתה צל שחור עולה משאריות אימה ומנסה להיכנס ולהתערבב עם הוורוד.

פחד אחז בה. פחד וגם כעס נורא וחזק מאי פעם. היא הבינה בגופה שהשחור הזה, הצל הזה, הוא האחראי למות אימה, אולי גם למות אביה. בעניין הזה לא ממש היתה בטוחה לגמרי.

עייפה התישבה על כסא הסמוך  לשולחן אביה והסתכלה בשולחן ובמה שעליו. זה היה שולחן ישן. לפי אביה הוא כבר 200 שנים במשפחה. זו הפעם הראשונה שהתבוננה בו בעיון ובמה שעליו.

את עיניה לכדו שלושה קלפי טארוט בפתיחה: מלאך – מוות- אש. מימין לקרוא או משמאל, ומה זה חשוב בכלל. השלישייה הזו הסבירה לה את הסכנות שאביה בחר ללכת בינן.

היא שמה לב שמוות במרכז.

מוות הוא מוות תמיד. היא ידעה שאצל מכשפים גדולים המוות לעולם אינו סיום כי אם התחלה, אבל היא גם ידעה שאם מוות מופיע במרכז הפריסה של שלושה קלפים, משהו מאיים נשאר. אותו צל נורא שמחפש דרך להיכנס לעשן המגן.

מתהומות נפשה, מזיכרונות שאין לה מושג מהיכן הגיעו אליה היא פרצה בצווחה צורמנית ובידיה החלה לבצע מחוות השבעה והגנה. ראשה נשען לאחור, עיניה צפו בתקרת חדר אביה, היא ראתה מפה אסטרולוגית. לא הבינה דבר וחצי דבר בה, אבל הבינה שעליה להפעילה במלוא כוחה.

סדרת הברות-השבעה מני קדם זרמה מפיה.

הצווחה נעלמה ובמקומה הגיע ניגון עדין, רגיש, הרמוני מאוד.

העשן הוורוד התגבש אט אט לשכבה קרומית שעטפה אותה ומנעה מהצל השחור להתקרב אליה. הצל סבב אותה במהירות גוברת והולכת. או אז הפך או קיבל צורת חץ ונע במהירות בלתי נתפסת בעין אליה.

המכה שחטפה היתה קשה מאוד. היא התנודדה בכיסא. הכיסא כמעט נפל כשהיא עוד עליו. זיעה פרצה מכל מקום בגופה ושיערה סמר. היא המשיכה בהשבעה ובקריאה לכוחות שיכולים להציל אותה.

אין עונה.

אין מענה.

הייאוש אחז בה. היא הרגישה שקרום ההגנה שסיפקה לה אמה לא יחזיק זמן רב מעמד. העשן הוורוד התגבש יותר ויותר והיא הרגישה איך המגע העדין שלו הופך למגע מחוספס של חומר קשה, שאולי יחנוק אותה לו יכסה את פניה.

סכנה מחוץ לה בצבע שחור, סכנה עוטפת אותה בצבע ורוד.

ראתה מחדש את פרישת הטארוט. מלאך – מוות – אש. מלאך הוא תקווה, איזון חשבה בליבה והאש מטהרת, מגרשת את הרע.

עד יום מותה ראשל לא הבינה איך ניצלה מהתופת בחדר אביה. היא זכרה, וסיפרה ליוסף בנה, שהצל השחור המפחיד לבש אט אט צורה של חיה-אדם, היא לא מסוגלת לספר לו איזו צורה.

היא זכרה שכאשר נזכרה שני הקלפים משולחן אביה וראתה צורתם, דמותם, צבעיהם בעיני רוחה הצל התרחק.

הצל התרחק. הרימה ראשה בתחינה, פיה ממלל מילות השבעה והגנה. החומר הוורוד חזר להיות עשן וריחו המתוק נישא באוויר.

ותיפול על פניה בתודה.

הוא השאיר  ירושה שלעולם לא נודעה לה.

 

יוסף והשטן

  

ותבוא אל חדרו

 

דלת חדרו של שמעון היתה מעוטרת במרכזה בעין ימין אחת, גדולה, שצבעה כחול עמוק מני חקר, כמעמקי האוקיינוס. עין תמיד פקוחה, תמיד צופה אל הבא עדיה. עין שלא עפעפה ולא מצמצה.

דבורה למדה זה מכבר להתעלם מהמבט הישיר אל עיניה ואל נפשה, נקשה על הדלת והוכנסה לחדרו.

היא וראשל עמדו מול הדלת הסגורה, מוכנות לקיים את מצוות האב. דבורה, על אף שידעה שהאב רוצה את בתו, תאב ומשתוקק אליה הבינה היטב שאין בכוחה להתנגד, שהתנגדות שלה תסיט מהלכים בעולמות העליונים, בהם הסתופף שמעון, מהם שאב עוצמה וכוח.

ראשל, רועדת בכל גופה, עיניה דומעות מריח המרקחת שהכינה אמה על מנת להגן עליה, פוכרת כפות ידיה החשופות זו בזו ללא הרף, רוקעת ברגליה היחפות על הרצפה הקרה. גם היא הבינה בחושיה העמוקים ביותר שאינה יכולה להתנגד לציווי האב.

ותנקוש בחוזקה על דלת חדרו.

ותדפוק בשנית בעוצמה רבה יותר.

ותבט באימה חדת הפנים, שלובת הזרועות שפיה ממלמל שברי הברות וצלילים שלא מהעולם הזה.

ותדע ראשל שנפל דבר בעולם.

פני אימה החווירו פתע, היא התנודדה על רגליה ובקושי רב הצליחה להתייצב ולא ליפול. העין במרכז הדלת נעצמה ואז נעלמה לה.

דלת החדר נפתחה בסערה, אל תוך החדר היא נפתחה. המחזה שנגלה לשתיהן היה קשה מנשוא. שמעון מוטל על האדמה, על צידו.  אש מתחילה לשרף את שולי גלימותיו. ידיו מושטות לפנים, כפותיהן כלפי מעלה. על הכפות שני סימני כוויה, שדבורה זיהתה ישר כסימני השטן.

החרדה שאחזה בה בדבורה כמעט המיתה אותה. היא ידעה שראשל היא התשלום בעסקה שחתם שמעון עם השטן. שום הקלה לא היתה בה משהבינה שראשל לעולם לא תישא בחובה את זרע אביה. היא חשבה שדווקא בין כל האפשרויות שעומדות בפני ראשל, ילדת קורבן, נשיאת זרע אביה היתה הטובה ביותר.

היא נעמדה בפתח החדר, מחזיקה היטב את יד שמאל של ראשל. קפאה לפתע כאשת לוט, רק חייה היו בה וחזיון חייה מאז ומעולם עלה בה.

היא ראתה את רגע הפריית ביצית אמה ע"י זרע אביה. ראתה עכשיו את הצל שהתחמק לתוך רגע ההפריה הזה. ראתה איך התפתחה בבטן אמה, מוגנת מכל רע, אבל הצל עטף שלייתה ולא הניח לה.

אמה ילדתה בצער ובייסורים רבים. משיצאה לבסוף אל העולם שחיכה לה, הלכה אמה לעולמה. המיילדת שהוזמנה לטפל בה ובאימה חיבקה אותה, והצל במהירות נכנס בגוף המיילדת. אשה באמצע חייה. אלמנה ללא ילדים. האשה הזו גידלה אותה. זו אמא שלי חשבה דבורה כל חייה עד לרגע זה.

הידיעה הזו הרעידה כל נימה בגופה של דבורה. פניה החווירו לגמרי, משהבינה שהייתה כלי, מיכל לאותו צל, עד שבא אל שמעון בעלה. ידיה נעו במהירות בניסיון נואל למנוע מהצל הזה להיכנס אל ראשל. היא ראתה את ילדותה נטולת הפחד, את הכשרתה במסדר המיילדות הקוסמות, כי ידעו שיש בה ממידות הקסם, שזכתה במגע של העל טבעי. טבעי היה לה להתחתן עם שמעון, רב המג החדש במקום זה אשר שידכם. בשמחה באה אל יצועו -משכבו, בשמחה הרתה את בתו היחידה. ללא צער הבינה שנסגר רחמה לעד.

היא נפלה על פניה, מותשת, מזיעה, אולי מוחה נשרף? אולי חייה נלקחו ממנה?

חזיון עתידי צף מולה, ובשארית כוחותיה ניסתה באמצעיה המוגבלים לשנות את כיוונו.

היא ראתה את נכדה, ששמו ייקרא יוסף.

היא ראתה את הצל בא בו.

היא ראתה עוד ועוד, וככל שראתה יותר, שקעו פניה פנימה אל תוך גולגולתה, עד שיצאה נשמתה.

 

 

בחדר האב [יוסף והשטן]

 בחדרו של האב

 

שמעון ישב על כורסה מצועצעת, רפודה היטב בכרית ישיבה ובכרית מעט שטוחה למסעד הכיסא. פניו היו קודרים מאוד. אצבעותיו נכרכו זו בזו ללא הרף, ומדי פעם קירב אגודל ימין לאגודל שמאל וההיפך.

סדרת מלמולים והשבעות זרמה מפיו. החרדה אחזה בו בכל כוחה. בטנו התכווצה ולבו פעם במהירות רבה. הוא הזיע. הוא פחד. הוא פחד. חזיון מותו היה ברור לו היטב. בהיותו בן עשרים וחמש, כשסיים את פרקו בהעלאת רוחות מתים, סיאנסים, השבעת שדים שונים זכה לחזון מותו.

הרבה שנים עברו מאז, והמדריך שלו, לוי הצפתי כבר הלך לעולמו, ונותרו הוא וחזונו בודדים בעולם.

בחזונו, הוא סיפר למנטור שלו:

ראיתי את עצמי יושב בחדר שלי. חדר המוגן בכשפי הגנה חזקים מאוד. אף אחד לא בא אלי החדר הזה, רק זו שתהיה זוגתי וזיווגי. זה יומי האחרון. אני קורא לבתי הצעירה, ששמה ראשל, להגיע לחדרי.

היא מגיעה. עטופה מכף רגל ועד ראש בשמלה רחבה מבד כבד. רק ראשה, כפות ידיה וכפות רגליה מבצבצות . היא נקייה. אני מריח את כשפי ההגנה שאמה הטילה סביבה. בצרידת אצבע אני מסלק את כל ההגנות. היא נותרת מולי חשופה, פגיעה.

אני מכריח אותה להתקרב אליי.

גופי מתעורר לקראתה.

בנקודה הזו הוא החל לגמגם. דמעות ירדו מעיניו. הצילני רבי, קרא בקול לוי, רבי הצילני מכור המצרף. הצל את זרעי הקדוש בל יטומא. לוי הצפתי הביט בו בדממה מרוכזת.

הניף את ידו, ושמעון נפל מעולף וללא הכרה ארצה.

החזון מתגשם מול עיניו ברגעים אלה.

ראשל בדרך לחדרו. הוא התאמץ מאוד לעורר באמה חרדות ממנו ומתאוותו" לראשל כדי לקדם את פני הרעה. מחשבות קשות שוטטו בראשו. ביקרו בכל המקומות המסוכנים, הרעידו את כל הזיכרונות. עיניו הוצפו בדמעות ולבו כאב ושרף בתוכו.

"אינני יכול להתאבד, אינני יכול למות בטרם יתמלא החזון ויוגשם". קולו בקע מבין שפתיו, רוק וריר נזלו מפיו. ידיו רעדו כלכך חזק שנאלץ לאחוז במסעדי הכורסה . מהר הוא חזר על תלמודו מעברו כחניך, כמג, כרב מג וחיפש את אותן מילים שיצליחו לשנות רוע הגזרה.

נעמד רועד ומטושטש על רגליו.

בכפות ידיים רועדות, לבנות וחסרות אונים יצר את סימן ההגנה החזק והמסוכן מכולם. הוא זימן אליו את השטן, את אבי השדים כולם. הוא החליט לכרות ברית עם השטן. קח את חיי והצל את חיי בתי, ראשל.

קול דפיקות על הדלת הרעידו אותו. שירת השולמית באה והלכה בראשו והוא גם שר אותה בקולי קולות: "קוֹל דּוֹדִי הִנֵּה זֶה בָּא דּוֹלֵג עַל הֶהָרִים מְדַלֵּג עַל הַגְּבָעוֹת". לכי מני שולמית, לכי מני צעירת הבנות, לכי מני שרחמה משתוקק לזרעי, לכי, לכי! "

ובעודו צועק, מייבב, קורא לרחמים נצבט לבו בו, כאב אדיר אחז בו ועיניו חדלו מלראות.

דממה מנחמת אחזה בו ולקחה אותו אתה. 

יוסף והשטן, התחלה

 יוסף והשטן

ראשל נצר לרשב"י חיה עם הוריה העניים המרודים באחת מסמטאות העיר צפת. רחוקים מקברו של הצדיק הגאון שהרעיד עולמות והציל ניצוצות אומללים מכור המצרף.

אחיה ואחותה זה מכבר עזבו את בית הוריהם, והיא הקונה נשארה בדד בדד עם אביה ואמה. גם אביה, זרע קדוש לרשב"י הלך לעולמו, והיא נשארה לבד עם אמה. ילדה בת 13 על סף מעברה לעולם האחריות ולידת ילדים.

טרם מותו, עליו ידע אביה זמן רב מראש, הוא זימן אותה אליו, לחדרו. לחדר זה נכנסה רק אמה לשעת הייחוד הקדושה עם כניסת השבת ותלמידו האהוב של אביה אבן-אל.  ראשל רעדה מפחד. מה לה ולחדר אביה? אין היא רעייתו ואין היא תלמידתו. בזיכרונה היא נשאה תמונה לא ברורה לגמרי של פני אביה מביטים בה מתוך הילה מלאת אור, מלאת תקווה. כמה צלילים שנאמרו אז זכורים לה: שכינה, רחל, מחברת העולמות.

היא ידעה שעליה לרחוץ בשרה היטב. לאסוף שערה ולנקות פניה מכל סימן צבע. בגדה היה חלוק רחב שהסתיר מתאר גופה. רק כפות ידיה, כפות רגליה וראשה נראו.

אמה היתה שם לעזור לה. הוי אמא קדושה היא היתה מאותן שידעו דרך אל נשמות המתים, מאותן שידעו איך להסב תוצאה אל גורמיה, וביטולה. קוסמת חזקה.. הסתם נישאה לשמעון צאצאו של הקוסם הגדול מכולם, רשב"י? רק שנים אחר כך, משנולד בנה יוסף הבינה מדוע הוריה בחרו בעוני המרוד, בסמטה הכי ענייה ועלובה בצפת לחיות. אבל לא נקדים מאוחר למוקדם.

דבורה היה שמה. שם שזכתה בו במסדר המכשפות. שם בעל עוצמה, בעל היסטוריה של אלפי שנים, שם שגם ההוא הרב-מג לעד חי ולא מת העריץ. בנות המסדר טוענות שהוא העניק לה, לדבורה, את השם.

אמה של ראשל פעלה בזריזות ובמהירות. הכינה קסם הגנה על בתה מפני כל פעילות כופרת ומסוכנת וקסם פתיחת כל פתחי הרוח, הנפש והנשמה לכוחות הטבע האדירים, לכוחות העל טבעיים ששמעון ייתן לבתה. היא ידעה שזה יקרה, אבל גם ידעה שתאב הוא לבתו הקטנה.

בקשיים רבים היא הצליחה להגן עליה מפני הטורף החזק.

בחדר פנימי, שראשל לא הכירה מעולם המתינה לה אמה. מולה היתה מדורה קטנטנה, עליה סיר שחור מעשן. ממנו עלו אדים, בעלי ריחות נעימים. אמה מלמלה סדרת מלים חסרת תוכן.

היא זימנה את ראשל אליה בתנועות כף יד חזקות: "בואי, בואי! אל תפחדי!" ראשל מבוהלת מאוד\ רעדה בתוך הגלימה הכבדה שהייתה עליה. כפות ידיה הקטנות רעדו ורעדו.

אמה התיזה עליה טיפות מלאות ריח משכר מהסיר, והמשיכה למלמל ללא הרף. ראשה הסתחרר, עיניה נעצמו והיא חשה שהיא נופלת, אך לא על הקרקע כי אם על איזה מזרון רך.

כשהתעוררה היא היתה בחדרו של אביה.

 

 

 

יוסף והשטן, סיפור בהמשכים

 

הקדמה

 

יש לו חשבון ארוך מאוד עם הכוכב הנופל, השטן, בעל הקרניים. זה שאימץ את גיהנומו של האדס, רגלי הסאטירים ואיברם הזקור תמיד.

כותב תולדות יוסף מוסיף שלידתו היתה כלידת כל אדם רגיל, ממוצע. נכון שאמו חלמה קרוב ללידתו:

"הינה קול אל נשמע בכל. הכלום רעד והצטווח מחרדה. החלל בו היתה התכווץ והתרחב ללא הרף. הקול חזר לצווח ולצרוח ולשאוג. קקפוניה שמעולם ולעולם לא נשמעה"

רועדת ומפוחדת אמו התעוררה. עורה מצומרר, שיערותיה סמרו, עיניה בלטו מחוריהן, ואז הכה בה כאב הצירים וצרחה בקעה ממעמקי בטנה.

הרבה שנים אחרי שכבר הלכה לעולמה ויוסף כרת ברית עם איזו ישות עליונה, אף אחד לא יודע מיהי. הביוגרף כותב בהערת שוליים עדינה: "גם הוא לא ידע", הוא הבין שקול אנליל, האל הנורא והאכזר, אבי אל, בעל, מורדוך ויהווה, היה קול ההסכמה שלו לתנאי הברית עם בעל הקרניים.

לא היה ליוסף פנאי רב לחיים רגילים. אמו היתה שמאנית חזקה ומסוכנת ששלטה ברוח ובאדמה. אביו היה שמאן ששלט במים ובאש. יוסף המסכן כבר מגיל צעיר קודש לכוחות האלה וחונך להיות שמאן לבני עמו, ומשרת לקיסר ששלט בחצי העולם.

כשהגיע לגיל הבגרות המינית פגש בדרכו למקדש ביצור מקסים. גור חתולים רך, לבן או כמעט ורוד בצבעו. הוא התכופף לקחתו, ללטפו. בטרם הבין מה קורה שריטה לאורך פניו הכאיבה לו ודם סימא עיניו. בוכה וצועק רץ למקדש, טיפות דמו מטפטפות מפניו על האדמה, וגור החתולים מלקקן בחמדה.

אמו קיבלה אותו בפנים חמורות וזועפות.

פניו נשטפו, חוטאו ונבדק אם נפגעה ראייתו.

זה היה המשחק המקדים של השטן, כתב הביוגרף המעריץ של יוסף.

 

כרוביה

 כרוביה*

טקס השמות נשכח זה עידן ועידנים. מאז הפכו הראשונים שנבראו למלאכים נלקחה מהם היכולת לפרות ולרבות.

פעם אחת או כמה פעמים הרשה להם, אדריכל העל, לפרות ולרבות, רק כדי שיישארו עם מעט אנרגיה יצרית ולא יהפכו לניצוצות של אור.

ימים אלה חלפו עברו זה מכבר.

המלאכים הלכו וקטנו בממדיהם עד שהפכו לפיות זעירות שבני אדם חושבים שהן גחליליות. אחד מחשובי מנהיגי המלאכים קרא פעם מאמר שכתבו בני אדם על הגחליליות ונחנק מצחק. הגחלילים מאירים ואז הגחליליות באות אליהם, יחד הם פורים ורבים.

לתדהמתם של כולם מלאכית עתיקה כמעט כשמש הרתה וילדה. ישיבת מנהיגי המלאכים התכנסה במהירות הבזק, על עלה בננה רחב ואפל, ללא אורות כלל. איך? איך? הם סיכמו שיעלו שאילתה לאדריכל העל, והיא נשלחה אליו בצינורות המקובלים.

תשובה הם לא קיבלו.

אז הם החליטו לקיים את הטקס העתיק מכל, טקס קריאת שם.

זו היתה תינוקת מלאכית.

בעריסה ארוגה מחוטי משי דקים ועדינים, בהם שזורים אלפי טיפות טל מנצנצות לאור הירח, כי טקס השם הוא תמיד בירח מלא. המלאכית שכבה על גבה. לבושה במלמלה מקורי עכביש לא דביקים, ריחות פרחי העונה אפפוה ואמה התעופפה סביבה בהתלהבות.

על ראש העץ הגבוה מכולם נעמדו כולם.

קרני הירח מאירים אותם באור הלבן, הנקי והקר.

כולם כרעו על ברכיהם, ראשיהם מופנים כלפי השמיים.

צליל עדין ורך בקע משפתי המלאכית האם, ומייד נוסף לו צליל מהמלאכית-הבת. אל שני צלילים אלה נוספו צלילים משאר חברי העדה, כל צליל מובחן היטב ומתמזג עם שאר הצלילים בהרמוניה מלאה.

ללא הפסקה מובחנת התבלטו הצלילים: כרוביה. כרוביה.

התלהבות אחזה בעדה. מעופים קצרים ומהירים, צלילי צחוק עדין, ריקודים.

בעבר אדריכל העל היה מופיע ומעניק גושפנקא לשם.

השמחה המטורפת שלהם תוארה אחר כך בעיתוני העולם כ"האירוע" הטבעי המפליא והמסעיר ביותר, יותר אפילו מהזוהר הצפוני.

---

*השם נשאל/נלקח מהבלוג של מוטי, החיים שלי או של אחרים

במה חטאתי

 "במה חטאתי?"

 

ארכיבי חברת התרופות "נצח לעד" מגלים שהוא כבר בן למעלה מעשרת אלפים שנים. החוקר האחרון שבדק ארכיבים אלה לא האמין.

בזמנו, בני אדם חיו רק 500 שנים, כשמאה השנים האחרונות היו חיים כמעט ללא מוח פעיל, עקב הזדקנות מואצת, מהירה ובלתי ניתנת לעצירה של תאי המוח. ההתנוונות, כך קראו למחלת הזקנה התגלתה אצל אותם שהצליחו לחצות את 400 שנות חיים מלאות.

סטטיסטית בני אדם חיו כשלוש מאות וחמישים שנים, הלכו לעולמם. מרביתם שבעי רצון, שמחים.

אבל זה סיפור אחר, טקסי המוות הפרחוניים והטקסיים שבני האדם אימצו לעצמם.

הוא חי עשרת אלפים שנים.

שמו שוקי.

גבר ישראלי ממוצע קומה, עור זיתי, כזה שמאפיין את תושבי המזרח התיכון, שיער שחור צפוף, גוף דק וחזק.

משכיל? חכם? רגיש? אומנותי?

כששוקי היה בן 80 הוא התנדב להשתתף במחקר שבדק אפשרויות להארכת החיים. הוא כבר היה אלמן, ילדיו נטשו אותו לגורלו. את נכדיו לא הכיר.

חברתו, עליזה, היתה מחוברת ליקום הווירטואלי בכל מהותה, ושם היא קראה על המחקר הזה. "שוקי" היא צפצפה בוקר אחד, " בוא נשתתף במחקר הזה? אולי בזכותו הסקס שלנו יהיה טוב יותר?" הסקס הטריד אותה מאוד. שוקי קצת איבד ענין בה, אבל לא בתמי השכנה מהדירה מולו. הוא חכך בדעתו, הסכים ואמר "קדימה".

שניהם הגיעו בוקר אחד למבנה ענק באזור רחוב הארבעה בתל אביב. המעלית לקחה אותם לקומה 50 במהירות שיא. קצת מטושטשים מהמהירות הם יצאו ממנה, הישר לזרועותיה של עידית, החוקרת הראשית.

מהר מאוד הוכנסו לחדר ישיבות. מולם ישבו עוד שני גברים משני צידיה של עידית. דבר לא היה מפחיד, מרתיע או מאיים. והארכיב טוען במסמך אחד ברור: שוקי ועליזה הרגישו בבית. נתנו להם לשתות ולאכול ודאגו באופן מודע שלא יחששו מכלום.

עידית פתחה ואמרה:

"יקרים, אתם הנבדקים והמתנדבים האלף שהגיעו אלינו. מתוך האלף נמצאו שלושה מתאימים, חסר לנו עוד נבדק/מתנדב אחד. אם תהיו מתאימים מובטח לכם המשך בתהליך המחקר. אם לא, נשלם לכם שכר חודש עבודה, ותחזרו לחיים שלכם."

שוקי לא ממש אהב את ה"יקרים", אבל לא אמר כלום. עליזה כולה מבעבעת מהתרגשות, ידה לוחצת את ידו, וציפורניה ננעצות בכף ידו.

"מחכה לכם יום ארוך של בדיקות דם, בדיקות כשירות גופנית, פוריות, ותחזית המוות שלכם." בשלהי המאה ה- 21 אנשים חיו בערך עד גיל 150. דבר שהפריע מאוד לקיים תוכניות ארוכות טווח במיוחד, טיסות חלל מאוישות לטווחי זמן ארוכים במיוחד, כולל שינה קריוגנית. בני אדם הולידו ילדים עפ"י תחזיות כלכליות, אקלימיות ואחרות, ולא עפ"י רצונם. החיים הארוכים לא היו "טבעיים", לא חל שום שינוי בדנ"א של בני האדם שהאריך חייהם, רק תרופות.

אחר כך, גם לפי הארכיב, שוקי הורדם, גם עליזה, וכשהתעורר עליזה כבר לא היתה שם, רק הוא.

הדאגה הרסה אותו.

חדר ללא מראות, ללא אמצעי בידור.

שעמום לבן

את הדלת פתחה גברת אחרת, ענת שמי, היא אמרה.

ניגשה אליו, וללא הקדמות התפשטה, פשטה את בגדיו ו"בעלה" אותו. הארכיב מספר, שבמשך מאה שנים, שוקי הפרה אלפי נשים, אולי יותר, כי גם שאבו ממנו זרע ומכרו מנות שלו.

שום כלום לא התעורר אצלו.

הוא חי בין הפריה להפריה, בין שאיבה לשאיבה. חי-מת, זומבי?

עד אותו היום שנכנס אליו גבר לחדר. גבר שבאופן מפתיע דמה לו מאוד.

"שוקי" אמר לו הגבר: "תתעורר. אם תמשיך כך ימיתו אותך." שוקי לא הגיב, והגבר סטר לו בעוצמה על פניו. אחר כך הזריק לו חומר מסוים שזירז יציאה מעלפון. "מי אתה?" שאל שוקי בתרעומת.

"למה אתה מעיר אותי? ואיפה עליזה? ואיפה עידית הזו?"

בקול חזק הוא דרש לדעת כמה זמן הוא היה מורדם, האם נמצא מתאים למחקר?

הגבר הביא אתו בגדים.

לאחר שהתלבש יצאו שניהם במהירות ובזהירות מהבניין. שוקי הועלה על כלי רכב שבחייו לא ראה כמותו, בועת פלסטיק שנעה באוויר ומהר. הם עצרו ליד בנין נמוך. נכנסו

, זו היתה הפעם הראשונה שעמד מול ראי. הוא השתנק: "מה עשו לי?"

הגבר אמר לו: "אני שיבוט שלך. אתה בן האדם היחיד בעולם שהצליחו לשבט. אף אישה, גבר אחר לא שובט. אני אתה."

השיבוט אמר לו: " יש לך כמה תכונות נדירות מאוד. אף אחד לא יודע מה קרה לך בזמן המחקר. בזמן המחקר הבדיקות התברר שהזריקו לך חומר מאריך חיים רגיל, אבל אתה הצערת, הגוף שלך הצעיר עצמו. עידית, החוקרת הראשית היתה בהלם. היא ניסתה להגן עליך כמה שיותר, אבל השמועה יצאה, ונשים רבות באו להיפרות ממך. הצאצאים שלך חיים פי שלושה מבני אדם רגילים. הצלחת לשנות את האבולוציה שלנו".

חיטוט בארכיב מגלה, שהמחקר שניהל השיבוט גילה ששוקי לא יכול למות. השיבוט עצמו מת לאחר 300 שנים ארוכות יחד עם שוקי. בשנים האלה שניהם בדקו תופעות מוזרות שונות אצל שוקי.

כל מחלה, תהיה הכי מסוכנת שתקפה את שוקי הוא נרפא ממנה. השיבוט הבין שזו דרך להגן עליו. וכך הם יצרו את חברת "נצח לעד". חברת תרופות שמתמחה במחלות נדירות ואקזוטיות, מחלות מחייזרים. דמו של שוקי הפך לתרופת-על.

אבל עשרת אלפים שנים?

החוקר רוצה לנסוע ולבקר את שוקי.

הוא נמצא על פלנטה באלפא קנטאורי, לא נראה שיש לו סיכוי להגיע לשוקי.

הוא בחר שיחת "על אור" שמאפשרת שיחה כמעט בו זמנית עם שוקי.

שוקי ענה.

החוקר נרגש, מזיע, דמעות בעיניו: שוקי אתה בן עשרת אלפים.

שוקי מביט בו לרגע, מסתובב ואומר למישהו מחוץ למסך: עוד מופרע מתקשר אליי, במה חטאתי?