יוסף והשטן, פרק 4, יעקב וראשל

 פרק רביעי

קול חתן וקול כלה

 

מערת אביב. מערת קדומים בה שרו ורקדו כוהנות האלה וכוהני האל. נביאי איננא ונביאי יהווה. אלפי שנים של זרמי אנרגיה ממעמקים וממרומי משנותיהם של האלים והאלות.

מאז החלו גברים ונשים ללמוד את שפת כבילת כוחות-העל הללו לצרכיהם, קוסמים ומכשפות, הפכה המערה למקום בו הטעינו בעצמם אנשים אלה במשאבי כוח בלתי רגילים. הם ידעו להזמין את רוחות הגשם ולכבול מלאכי שמיים כדי שיפעלו בחיים, במציאות וישנו אותה.

מסורת ארוכה מבעלת האוב מעין דור מובילה למערת אביב. אליהו ואלישע היו מראשוני הקוסמים שידעו דרך כבילת מלאכים והחייאת המתים. מסורת ארוכת ימים, עתיקה כבני האדם, ומותרת רק לקוסמים ורבי מג שמגיעים לסוף חייהם.

במערת אביב ישב יעקב במרכז מעגל. סביבו מעגל של 10 תלמידים מעריצים. ביניהם יושבת ראשל. בתוך עצמה היא נמצאת. בודדה מאוד וחזקה מאוד. המהומי התלמידים, זרמי הכוח שפעפעו דרכו ויצאו אל המערה. סודות  מסוכנים נגלו לו, ולרגע חד ובהיר כאור השמש הבין, אותם סודות נגלים בו זמנית גם לראשל.

מי יידע לב גבר ולב אישה?

מי יידע לב מג ולב מכשפה רבת עוצמה"

מי יידע אם אינם גלגול של יעקב ורחל?

מי יידע מטרות הצל שארב בפינות המוארות חזק של המערה ואינו נראה?

מי יידע מיהו הצל?

המהום התלמידים שכך לאט והפך להמייה כמעט בלתי נשמעת של קולות. יעקב התכנס לתוך עצמו בכוח רב וראשל שחררה את כל האנרגיות שלה שזרמו עם תנועת הקולות העדינה אל יעקב. הם השתלבו עד בלי הכר בזרמי האוויר, האור, התשוקה והתאווה. הם באו אל אוזני יעקב, אל אפו, אל פיו ואל עיניו. הוא שאף ונשף במרץ רב ופקח עיניו והביט בראשל.

היא ישבה מולו. מכוסה היטב למעט ראשה, כפות ידיה וכפות רגליה. עיניה חייכו אליו בתשוקה פרועה. אצבעות ידיה נעו והתוו סימנים חדים ומכשפים. אף מג ואף גבר לא יעמוד בפני תשוקה קדושה, הנגררת מהאדמה, מהצמחים, מהחיות ומבני האדם. אפילו אלים לא יצליחו לעמוד בה, והמלאכים יעלו וירדו בהתלהבות ובשירה ממקום משכנם אל מערת אביב ובחזרה.

ראשל ראתה את יעקב מביט בה, גופה נרעד כי ידעה שהוא גורלה. עיניו מלאו באור, בשמחה ובתשוקה. מול שמחה זו ומול תשוקה זו אף מכשפה, תהא הגדולה מכולן תוכל לעמוד. איננא עצמה נבהלת כשהיא פוגשת תשוקות כאלה, תשוקות דומוזי.

עיניים נפגשו והעולם התכונן למפץ הפגישה שלהם.

שני יתומים עתירי כוח, צינורות בין שמים לארץ, בין מלאכים ואלים לכוחות האדמה המים, האוויר והאש. יעקב ורחל.

שניהם קמו בו זמנית.

התלמידים פרשו להם מהמערה. כל אחד נושא בנפשו זכרון הכוחות שנפגשו כשהם היו במערה.

יעקב וראשל נותרו לבד עיוורים לגמרי לצל שארב בסבלנות לשניהם, לסדק או לחריץ בהגנה של שניהם.

"אני יעקב" אמר לה, והשפיל עיניו

"אני ראשל" אמרה לו והשפילה עיניה.

ידיהם נפגשו.

אצבעותיהם בתיאום התוו סימני הגנה, סימני הרחקת הרע. יחד הם הרחיקו כל רוח רעה, מלאך שחת או שד משחית. עיניהם אחוזות אלה באלה. יחד החלו לשיר מזמור זימון של כל הזמנים.

"אין לי אחות" היא אמרה לו.

אין לי אח" הוא אמר לה.

יחד הם חזרו "אין לי הורים, אין לי אחים או אחיות"

הם חזרו שוב ושוב על משפט זה.

שירם השתנה, התפתח, קולם השתנה ללא הרף.

לא ידוע כמה זמן יעקב וראשל היו במערה.

לא ידוע מתי הם יצאו ממנה וחזרו לצפת.

לא ידוע אל איזה מג, קוסם, מכשפה או אפילו רב מקובל הם פנו כדי שיקדש את חיבורם המושלם.

חברי הקבוצה מהמערה לאחר שנה קיבלו הודעה שהם מוזמנים לברית של יוסף, בנם של יעקב וראשל.

אף אחד לא הרגיש את עקצוץ הצל בנייר ההזמנה או רעד התווים הדיגיטליים בנייד שלהם. גם יעקב וגם ראשל שבויים באושרם לא ראו, לא שמעו ולא ידעו שבצד בצד אורב להם הצל. הצל שהרג את הורי ראשל, הצל שאחראי על מות הורי יעקב.

לצל יש סבלנות עילאית.

מבריאת העולם הזה ועד רגע זה הוא נמצא, משוטט, מחפש את החלש או את החזק. הכאוס שבו מתפרץ אל העולם והורס.

יעקב וראשל דאגו להגן על עצמם.

הם דאגו גם לבנם.

הם לא ידעו, וכי איך יכלו לדעת, שהמוהל שהזמינו כבר נלכד ברשת הצל?

לא ברוב פאר ולא ברוב הדר. בצניעות ובעוני רב הובא יוסף בבריתו של אבי סבו, אברהם.

בבית כנסת אלמוני, רחוק מעין מרבית בני האדם התקבצו כעשרה גברים וכעשר נשים. הם שרו שירי השבעה, הם הזמינו את המלאכים להגן על הרך הנולד. הם השביעו את כוחות האדמה לדאוג לחיי התינוק, לחיי יוסף.

יעקב היה הסנדק של בנו.

המוהל בקושי רב הצליח לשלוח קצה קצהו של צל אל דמו של התינוק.

שמחת עניים היא שמחה גדולה וכנה. אין בה יוהרה, אין בה העמדת פנים וגם אין בה מתנות. הכיבוד היה במשורה, למעט יין למוהל ולהרדמת התינוק לא היה אף משקה, רק מים. האהבה שזרמה בין כל המשתתפים מילאה אותם הרבה יותר מכל מזון או משקה.

שוב נשארו יעקב וראשל לבד.

התלמידים, הנשים עזבו והלכו, כל אחד לקצווי עולם אחרים, נושאים את זכרון המערה ואת זכרון האהבה והכוח בברית של יוסף.

הם הלכו ימה ונגבה צפונה וקדמה, כמו שהשיר מספר לנו.

שניים מהם פגש יוסף בדרכו אל היעד הנורא של חייו.

יוסף והשטן, פרק 2, חלק 4

 

ויאבק עם המלאך

 

שום דבר בחייו של יעקב לא הכין אותו לחדר אליו נכנס. המעבר מדירה באזור מוזנח, קטנה וצרה מלהכיל כמה בני אדם אל חדר מרווח וגדול. חדר שנראה לו גדול יותר מאולם חתונות, מאולם כנסים שהכיר מירושלים.

הביט למעלה אל התקרה. היא היתה רחוקה. צבועה בתכלת של שחר יום אביב. עליה היו מפוזרים כתמי צבע צהובים חיוורים מחקים את קרני האור החודרות דרך רעפי התריס עם בוקר בחדר השינה שלו הפונה מזרחה. השתלשלו ממנה שלוש נברשות גדלות ממדים. שלושתן מעשה מקלעת של מתכות שונות, ובהן בתי מנורה שלא הצליח לספור, שהפיצו אור צהוב וחם.

עינו נדדו מהתקרה אל הקירות. מהמקום בו נעמד הוא רק ראה את גוון התכלת העמוק, כמעט כחול טורקיז של שמי צהרים ביום קיץ על חוף הים. לא ראה גבר כי מהר מאוד קול עמוק וחזק משך את תשומת ליבו: יעקב הבט בי!

יעקב הסב מבטו מהקירות אל מקור הקול. בתחילה הוא לא ראה דבר, אלא רק כיסא הדור, גבוה, מעוטר בציצי פרחים, גולות, ועיטורי קווים ישרים, מעגליים. הביט שוב וראה דמות יושבת על הכיסא.

הדמות הזו דיברה אליו שוב: יעקב הבט בי!

ויעקב הביט בה.

והכל מסביב נעלם כבמטה קסם. הוא הביט באיש נמוך קומה, רזה, פנים חלקים לגמרי. האיש לבוש בגלימה דקה בצבע תכלת, רק כפות ידיו ופניו גלויים. ידיו קטנות ועדינות ועל קמיצת ידו השמאלית טבעת גדולה עם אבן ירוקה גדולה במרכזה. עיניו היו כחולות כשמיים עם רדת היום, שערותיו לבנות וצפופות. אפו ישר וקטן. לא בדיוק דמות מסוכנת או מאיימת.

מן האבן הירוקה נורו גיצי אור אלעל.

ידה העירומה של הדמות הונפה ובקול עמוק מאוד היא אמרה לו:

קרב אליי יעקב. מה לך כי תפחד?

אינני מלאך ה' ואינך יעקב בחלומו.

בניגוד לרצונו כמעט יעקב התקרב אל האיש על הכיסא. כיסא רגיל, לבן, מפלסטיק. מלוכלך. "בטח מצאו אותו ברחוב" עברה מחשבה בראשו של יעקב.  ככל שהתקרב אל האיש כך התכווץ ה"אולם" המפואר וכשהיה קרוב מאוד אל האיש האולם הפך לעוד חדר בדירה. חדר גיל ומשעמם, מסויד בלבן, קצת מלוכלך. הגלימה הדקה והלבנה הפכה לחלוק בית בצע תכלת, האיש הפך קטן יותר. רק הטבעת המפוארת על קמיצתו השמאלית נשארה כשהיתה. גדולה, בולטת. קרה למראה, ואף אור לא בקע ממנה.

יעקב התנשף בפליאה.

האיש כמו קרא מחשבתו: "אני ישראל לוי. אמר. לא אספר לך את תולדותיי, כי יבוא היום והכל ייוודע לך.

אז מה את אומר על קבלת הפנים שהכנתי לך? יפה, אהה. אבל עכשיו אני עייף מאוד, וזימנתי אותך אליי כדי לראות אותך במו עיניי. להריח את ריחך, לשמוע את קולך ולהחליט האם משלנו אתה. "

--

מן הראוי שנעצור כאן לרגע בתיאור המפגש של יעקב עם ישראל כדי לספר על הצל שנעלם מסיפורנו, לרגע.

אותו צל ממנו התחמקה במאמץ רב דבורה, אותו צל שאיים על שאלתיאל ותקוות שניהם היתה שיעקב לא ייפגע ממנו.

אותו צל חמק עבר דרך הדלת אל חדרו של הרב-מג ישראל לוי.

טבעת הכוח והמעמד שלו הגנה על ישראל לוי, וגם על יעקב, אבל הצל היה שם אורב ומחכה לרגע המתאים לנעוץ עצמו הישר בליבו של יעקב.

--

יעקב מסוחרר לגמרי מהשינויים שחווה במשך זמן קצרצר כלכך לא ידע מה לענות. גם לא ממש רצה. הרב מג הוסיף:

"ישנה נבואה ישנה על אדם שיכבול את הרוע, את השטן, את בת זוגו, את יצה"ר ואת כל השדים והמפלצות. האם אתה הוא האדם מהנבואה?

חברי המסדר שלנו משוכנעים שאתה הוא האדם. אינך צאצא ביולוגי של הוריך, אינך חלק מהמורשת הגנטית שלנו. אתה כהה יותר מאיתנו. צבעך הוא הסוואתך השלמה בעולם הצללים והחושך.

עברת את כל שלבי הלימודים, ההכשרה, ההתנסות בהצלחה.

אתה מכשף וקוסם.

צא לדרך ומצא את בת זוגך!"

כשהתעורר יעקב הוא מצא עצמו במערת אביב ליד צפת. הוא ידע שבת זוגו תגיע עד אליו.

 

 

יוסף והשטן, פרק 2, חלק 3 "ויפול על פניו"

  

ויפול על פניו

 

משהגיע יעקב אל בית הספר הגבוה לקוסמים, למכשפים, לאסטרולוגים וגם לנביאים הוא כבר ידע מה תהא דרכו בעולם.

הוא התקבל בכבוד רב בשערי בית הספר זה, שלא היה אלא דירת חדר עלובה בפאתי צפת, שהזוהמה ברחוב או ליצר דיוק בסמטה בה נמצאה דירה זו עוררה מיאוס. רק חולדות ומיני חיות שחיו מלכלוך שרצו בה.

המורה שקיבל את פניו אמר לו: איזה הגנה יש לנו, אהה??

ואז הוסיף: כבוד גדול לנו לפגוש את בן שאלתיאל ובן ראומה. נשמתם סועדת עכשיו מבשר הלוויתן, שהובטח לכל צדיק וצדיקה. ואם תרצה עזרה מהם אין בעיה. אנחנו גם יודעים לשאול את המתים שאלות, לקבל הכוונה ולתכנן חיינו לעתיד.

סכנה גדולה אפפה את יעקב. הוא לא ידע עליה וגם המדריך לא זיהה אותה מעולם. גם כשמת המדריך שנים אחרי שנולד יוסף ויצא לדרכו האחרונה לא ידע מהי אותה סכנה.

יעקב התחיל ללמוד את דרכי המקובלים, דרכי הקוסמים הגדולים. "לא לך כישופי מכשפות או ניבוי עתידים. גם אסטרולוגיה איננה חיונית. רק זיקוק הנשמה, טעינתה בכוחות שלא מכאן, וגם מכאן" אמר לו המדריך באחד השיעורים.

"אנחנו מזמנים את הרוח, את אור השמש, את כוחה של האדמה. אנחנו קוראים למלאכים לבוא, אנחנו מגרשים כוחות מסוכנים."

וההרצאה המשיכה:

"כוחות מסוכנים אינם שדים, מפלצות. מהם אין בנו פחד. כוחות מסוכנים הם מלאכים שנוטים לשנות את הכבילה שלהם, מלאכים שמתאהבים בבני/בנות אדם, מלאכים שמואסים בחיים שלהם. כן, יעקב, החיים על האדמה שלנו מעניינים הרבה יותר. אנחנו אוכלים, אנחנו מזדווגים. יש מלחמות, כאבי לב, תשוקות, אהבות. הרשימה ארוכה יוסף, והמלאכים יודעים. עלינו הקוסמים לדעת איך לרסן מלאכים אלה.

כוחות מסוכנים הם גם כוחות של הכוכב עליו אנחנו חיים. כוח המים הטורף ואוכל מכל הבא ליד, כוחן של סופה וסערה לעקור עצים, לשבור מבנים. כוח השמש השורף ומכלה כל חי. על כוחות אלה עלינו לשלוט. תמיד."

בשנתו הראשונה למד יוסף להכיר את עולם הכוחות של האדמה, של הכוכב עליו אנחנו חיים. המורה שלח אותו ללמוד פיזיקה, כימיה באוניברסיטה הקרובה. יעקב גאון. כולם מסכימים על כך. אבל הוא מעולם לא התבלט בחבורת בני אדם. מעולם לא התקרב אל חבר או חברה ללימודים. הוא למד בשתיקה. רק כשהגיע חזרה לבית הספר האמיתי למד איך בעזרת כיווני נפש וגוף מסוימים הוא יכול לשלוט בכוחות אלה.

המורה לימד אותו את הצום ככלי להעצמת כוח הנפש, הוא לימד אותו את כוחן של מלים, כוח חלקי מלים לשליטה על סערות ענק או סופות מטיחות גלים באדמה. הנזירות המינית של יעקב היתה כוח עזר לו. כוחות הפריון וההולדה שלא באו לפורקנם תועלו לתנועת היד הקלה, שנוספה ללחש שליטה ברוח, או לעיצוב תנועת הגלים.

כמה וכמה פעמים הוא זימן רוח שתעיף את הזוהמה בסמטה, הזמין גלי ים שיציפו את הסמטה וינקו אותה. השליטה במים וברוח עוררה בו שמחה רבה. הוא הבין לעומק ממש את הפיזיקה שלמד. הוא היה גאון. ההבנות שלו עמוקות היו משל כל תלמיד אחר, וכבר פנו אליו כמה חוקרים שרצו אותו כעוזר. הוא סירב.

למד על המלאכים.

למד איך לשלוט בהם.

למד לזמן אותם כשיש צורך.

חייו נעו בין לימודים בבית הספר האמיתי לבין האוניברסיטה. בודד לגמרי. שמח בבדידותו.

יעקב לא למד את תורת הרוקחות הקסומה, אפילו למד כימיה. המורה ומנהלי המורה החליטו שיעקב לעולם לא יתעסק ב"חומר". לא יבעיר מדורות, לא ירקח מרקחות. יעקב זומן להיות במעגל הפנימי והגבוה ביותר של הקוסמים. לכך הוא הוכשר. לא בזכות אביו ולא בזכות אמו, אלא בזכותו. יעקב היה גאון.

הוא מעולם לא פגש אף אחד מאותם קוסמים עליהם שמע סיפורים בלי סוף. אבל הוא שמע סיפורים על אביו. שאלתיאל היה קוסם-מג מהגדולים בדור. מותו נלמד ללא הרף. אבל יעקב לא ידע על כך. הרבה דברים יעקב לא ידע.

הוא לא ידע ששאלתיאל וראומה אינם הוריו הביולוגיים

הוא לא ידע שהוא אפוף סכנה אינסופית מרגע לידתו

הוא לא ידע איך הגיע לים

האם הקוסמים, המגים ידעו משהו?

עם תום לימודיו בבית הספר האמיתי ובאוניברסיטה בקע והתעצב יעקב בדמותו לעולם.

יעקב, גבוה, שיער שחור מתולתל, אף שטוח, פנים נהדרות יופי. עיניו שחורות משחור ומשדרות, אל תתקרבו אליי. אין חמלה ביעקב לשום יצור חי. אין אהבה אצל יעקב לבני האדם, ילודי אישה.

איך נראה יעקב בחדרי חדרים?

בשבוע האחרון ללימודיו הוא זומן לפגישה עם המורה והמג שהשגיח ופיקח על לימודיו, מבלי שיעקב יידע על כך.

חדרו של המג היה באותה דירה עלובה. עד שזומן יעקב לא ידע כלל על קיום חדר נוסף. משזומן התגלתה לפניו דלת, עליה מצוירת עין ימין כחולה. מבטה חד ותקיף, והיא עוקבת אחרי כל תנועה שלו.

דפק בחוזקה על הדלת.

היא נפתחה.

נכנס אל החדר, הריח, המראות, התנועה בתוך החדר היו קשים מנשוא.

ויפול על פניו.

 

יוסף והשטן

 פרק שני, חלק 2 

אלה תולדות יעקב

 

יעקב בא מן הים. כמו אפרודיטה, הוא נולד מקצף הגלים, כמו אליק בא מן הים ומת כשאר בני האדם.

הוריו היו זוג תימנים שחיו מניקוי בתים, חצרות, רחובות ולא היו להם ילדים. אביו שוטט על חוף הים של עכו, ראה סל ובו יצור מצווח. כבת פרעה, הוא לקח את הסל ואת הילד. בביתם החליטו הזוג לנסוע לכמה חודשים לעיר אחרת, בה לא מכירים אותם ולרשום את התינוק כילדם.

לתדהמתם הם גילו שהתינוק נימול ובכך חסכו גם ברית מילה. לשמחתם הוא היה כהה כמותם, והם לא דקדקו בעובדה שאפו היה שרוע מעט ולא "יהודי" במפגיע. מה אכפת להם?

אחח, כמה שמחה הילד הסב להם.

אביו שאלתיאל קרחני התמלא באור פנימי. בחברותא שלו בצפת, אליה חזר עם רעייתו ראומה יפת התואר, אמרו: משנולד לו בן נולדו חייו מחדש.

הוריו גם מצאו עבודה אחרת. העוני כבר לא התאים להם כדרך חיים. החברותא בצפת גם חשבה שהבן של שאלתיאל הוא מתנה אלוהית על שנות הצדיקות, המסירות, עבודת השם. הם לא ידעו ששאלתיאל גם חבר חשוב בקבוצת כשפים וקוסמים המגיעה עד אור כשדים בחלקה האחד ובחלקה השני עד מכשפיו של פרעה.

בערוב ימי שאלתיאל, כשכבר נותר בודד לגמרי שאלו יעקב מה עשית כמכשף" כקוסם"? יעקב סיים חניכות אצל משרתו של הרב-מג, שאותו איש לא פגש מעולם. הוא עמד בפני היציאה לדרך ממנה אף איש ואף אישה לא חזרו. לדרך הקמת היחד, קבוצת הכוח שלו. הוא רצה לדעת מאביו מה צופן לו הגורל. "אינכם משנים מזג אוויר, אינכם מפסיקים מלחמות, אינכם מביאים שלום. מה אתם עושים?"

שאלתיאל חייך וצחק בקול רם.

הנה עוד יש הפתעות החיים כשאני כבר על ערש דווי. קרוב למותי, קרוב לפגישה עם כל רוחות קודמיי.

"בני האהוב. אנחנו נלחמים ברע. בכל דרך ובכל צורה". התבונן עמוק בעיני יעקב ונבהל. הוא ראה את העתיד. במהירות הוא ניסה לארוג קסם הגנה לבנו או אולי לנינו או לעוד עשרה דורות קדימה. לא עמד בו כוחו. עצוב הוא הוא הפסיק.

מי ידע שיעקב אינו בנו של שאלתיאל ואינו בנה של ראומה.

אף אחד לא ידע. אף אחד מכל אותם גברים חכמים, רגישים המעמיקים חקר לתוך נפש האדם. אף לא אישה, אף לא מכשפה או קוסמת זיהו שיעקב איננו בן שאלתיאל. האף השטוח לא היה סיבה לסימני שאלה, לבירורים.

הקול קול שאלתיאל, הצבע צבעה של ראומה, התלתלים תלתלי הוריו וקומתו כקומת הוריו.

מתו הורי יעקב.

ראשונה נפטרה אימו האהובה. הוא לא הספיק או לא רצה לשאת אישה ולא זכתה ראומה יותר בחייה למגע לחי תינוק, לחיוך מלא תום ואהבה. לשמחה סתם כי הגוף מרגיש טוב, הרוח שמחה בעלעל מסתולל באוויר.

יעקב ספד לה ובכה על מותה זמן ארוך. אביו בכה וספד גם הוא. לא הועילו נשיונות חברי החברותא להשיאו מחדש. יש לי יעקב, מה לי אישה? הוא בחר בנזירות, בהיעדר אהבה עם אישה למען בנו ולמען עתיד בנו.

כבר מילדותו של יעקב שם שאלתיאל לב לכך שיש בילד כוחות נפש עצומים. שיש בכוחו להניע חפצים בחלל, לגרום לאירועים קטנים. ילד חזק שילדים אחרים נהו אחריו. לא ראש לפושעים או לפרחחים היה יעקב. הוא סלד מאלימות, הוא כעס על ניבולי פה. הוא חי בעולם הצלילים הטהור של ראומה ושאלתיאל.

שאלתיאל פנה לאחד מחבריו הסמויים מהעין, הקוסמים. "היש לו עתיד לבני, ליעקב?"

השבוע בו אירחו את  הקוסם לא יישכח במהרה. יעקב נזכר בשעות המדיטציה הארוכות:

בוקר יום ראשון. בוקר שקט, חיוור וקריר. בוקר של תחילת ספטמבר בצפת. האוויר נקי וזך ותפילות המקובלים, קבוצות הצוותא השונות ממלאים ברחשן את האוויר, כמעט כציוצי הציפורים.

גבר נמוך ורשה, לבוש בשחור, על ראשו מגבעת שחורה כמנהג תלמידי הישיבות בבני ברק ישב אל ארוחת הבוקר עם הוריו. "תכיר יעקב" אמר אביו "זה זוהר, חבר שלי מתקופת הילדות. הוא בא לבקר אותנו, והוא בא לבקר אותך."

הדרך בה אביו ביטא "אותך" עוררה ביעקב ריגשה, עצבנות קלה. הוא הפך לחסר מנוחה. ראומה שמה לב, אבל מבט משאלתיאל אסר עליה לנסות לנחם או לעזור ליעקב.

יעקב לא זוכר מה קרה אחר כך, כי כשהוא חזר לעולם הוא ראה את זוהר מביט בו בהתפעלות גדולה. הוריו מלאי חיוך של גאווה וסיפוק.

זוהר נשאר כל השבוע בביתם. פעמיים אביו וזוהר לקחו אותו להרים סובבי צפת, אל מקומות שהגישה אליהם קשה מכל. הם הגיעו לעין זוהר, בו רקד החבר של אבא בעירום מלא, שר שירים אל השמיים, מרים גלי מים אלעל. יעקב נאלם. לא שאל שאלה, לא חיפש תשובה.

יעקב זוכר שזוהר נתן לו קופסה קטנה, וכשנתן אותה מלמל כמה מלים. מאז ועד רגע הגילוי הקופסה טמונה היתה בבגדיו.

 

יוסף והשטן

 

פרק שני

ראשל

1

במערת אביב יושבים במעגל 10 תלמידים סביב גבר אחד. קירות המערה מוארים באמצעות מנורות חזקות, שהחשמל להפעלתן נגנב מעמוד חשמל קרוב. המערה נקייה, מחוטאת היטב. לא פשפש ולא פרעוש, לא יתוש אף לא עטלף יבואו בה. עת היא ריקה מסך חשמלי בלתי נראה חוסם הכניסה אליה.

השירה הבטנית המהמהמת מוחזרת מוחזרת מקירות המערה. התלמידים נעים מצד אל צד, ידיהם שלובות. כולם מרוכזים בטקס קדמון, בהתחברות עם אבות אבותיהם מלפני עשרות אלפי שנים.

ראשל עיניה עצומות, ידיה אחוזות על ידי שתי כפות ידיים כבדות, נעה אף היא. הגבר במרכז המעגל אוחז בתודעתה בכוח רב. היא רק רואה אותו, את פניו. היא מריחה את ריחו. ריח המחזירה אל העשן הורוד שהציל חייה.

פניו כהים, חלקים לגמרי וצבועים באפור. האם אלה פניו היא שואלת את עצמה, ומייד שאלה זו מוטחת אל הרצפה. היא רועדת. היא מתבוננת בשנית, עיני הרוח בנפשה גדלות כדי לקלוט את כל מה שאפשר ממראה גבר זה, ממראה פניו. גופו עטוף בגלימה עבה שמסתירה הכל, וכפות ידיו מוסתרות בשרוולי גלימתו.

האם היא פוחדת?

הפחד לא שוכן בליבה או בגופה של ראשל. מאז מראה אביה המת ואמה המתכווצת ומתקפלת לתוך עצמה, אין בה פחד. הצל שניסה לחדור אליה מעולם לא חדר וגם לא חזר. ללא פחד היא מביטה בפני הגבר במרכז המעגל. פניו פני גבר רגיל. לא יפים ולא מכוערים. יש לו עיניים גדולות, גבות שחורות ועבות. היא לא הצליחה לזהות את צבע עיניו. אף עדין ודק, פה עם שפתיים בולטות. הראש מכוסה בכיסוי שמסתיר את שיערו.

שוב היא שואלת עצמה: האם אלה פניו? הפעם היא רואה את גל האנרגיה הנע ממנו אליה, והיא מקבלת גל זה באהבה גדולה, בידיעה שזה יהיה אבי ילדיה. היא חיפשה אותו זמן רב מדיי. סוף סוף מצאה אותו.

השירה ממשיכה ועוצמתה גוברת והולכת. המנורות מתעמעמות ועשן הקנאביס שנשרף במכיתות מתכת סביב התלמידים הפיל עליהם שלווה גדולה. זה אחר זה הם סבבו לאחור ולקחו חומר זהוב שהיה על כל מכיתה. הגבר במרכז החל לילל בקול גבוה. רוח התלמידים  נעורה ביתר שאת. הם נישאו בעיני רוחם הרחק הרחק אל מגדלי עבר, אל בתי ספר של העבר, אל רוחות אבי אבות אבותיהם, אל רוח אמם הקדמונית

מעגל התלמידים השתרע על רצפת המערה כמו עלי כותרת משוטחים בין דפי ספר. רק ראשל נשארה יושבת, דמומה ומולה הגבר, הגורו, המורה.

יוסף והשטן

  

ותיפול על פניה

ראשל ראתה את גוף אביה שרוע על הרצפה, על גבו. פניו המעונים נראו כמו מביטים בה, הישר לעיניה. עיניו בלטו מחוריהן, כלכך עז מבטן והיא לא העלתה על דעתה שמת הוא. ידיו היו כרוכות זו בזו, האמות בשתי כפות ידיו מצביעות אל מקום כלשהו על הקיר. שערות ראשו סמורות.

מצדה השמאלי, היא ראתה את אמה מתכווצת אט אט, מתקפלת לתוך עצמה, ממש כמו מכונית בגריטה. כשמה שנשאר מאמה מצא מקומות על הרצפה יצא ממנו עשן ורוד בעל ריח עדין ונעים. העשן אפף אותה מכף רגל ועד ראש. היא ניסתה להתנער ממנו, לצאת ממנו. בזווית העין היא ראתה צל שחור עולה משאריות אימה ומנסה להיכנס ולהתערבב עם הוורוד.

פחד אחז בה. פחד וגם כעס נורא וחזק מאי פעם. היא הבינה בגופה שהשחור הזה, הצל הזה, הוא האחראי למות אימה, אולי גם למות אביה. בעניין הזה לא ממש היתה בטוחה לגמרי.

עייפה התישבה על כסא הסמוך  לשולחן אביה והסתכלה בשולחן ובמה שעליו. זה היה שולחן ישן. לפי אביה הוא כבר 200 שנים במשפחה. זו הפעם הראשונה שהתבוננה בו בעיון ובמה שעליו.

את עיניה לכדו שלושה קלפי טארוט בפתיחה: מלאך – מוות- אש. מימין לקרוא או משמאל, ומה זה חשוב בכלל. השלישייה הזו הסבירה לה את הסכנות שאביה בחר ללכת בינן.

היא שמה לב שמוות במרכז.

מוות הוא מוות תמיד. היא ידעה שאצל מכשפים גדולים המוות לעולם אינו סיום כי אם התחלה, אבל היא גם ידעה שאם מוות מופיע במרכז הפריסה של שלושה קלפים, משהו מאיים נשאר. אותו צל נורא שמחפש דרך להיכנס לעשן המגן.

מתהומות נפשה, מזיכרונות שאין לה מושג מהיכן הגיעו אליה היא פרצה בצווחה צורמנית ובידיה החלה לבצע מחוות השבעה והגנה. ראשה נשען לאחור, עיניה צפו בתקרת חדר אביה, היא ראתה מפה אסטרולוגית. לא הבינה דבר וחצי דבר בה, אבל הבינה שעליה להפעילה במלוא כוחה.

סדרת הברות-השבעה מני קדם זרמה מפיה.

הצווחה נעלמה ובמקומה הגיע ניגון עדין, רגיש, הרמוני מאוד.

העשן הוורוד התגבש אט אט לשכבה קרומית שעטפה אותה ומנעה מהצל השחור להתקרב אליה. הצל סבב אותה במהירות גוברת והולכת. או אז הפך או קיבל צורת חץ ונע במהירות בלתי נתפסת בעין אליה.

המכה שחטפה היתה קשה מאוד. היא התנודדה בכיסא. הכיסא כמעט נפל כשהיא עוד עליו. זיעה פרצה מכל מקום בגופה ושיערה סמר. היא המשיכה בהשבעה ובקריאה לכוחות שיכולים להציל אותה.

אין עונה.

אין מענה.

הייאוש אחז בה. היא הרגישה שקרום ההגנה שסיפקה לה אמה לא יחזיק זמן רב מעמד. העשן הוורוד התגבש יותר ויותר והיא הרגישה איך המגע העדין שלו הופך למגע מחוספס של חומר קשה, שאולי יחנוק אותה לו יכסה את פניה.

סכנה מחוץ לה בצבע שחור, סכנה עוטפת אותה בצבע ורוד.

ראתה מחדש את פרישת הטארוט. מלאך – מוות – אש. מלאך הוא תקווה, איזון חשבה בליבה והאש מטהרת, מגרשת את הרע.

עד יום מותה ראשל לא הבינה איך ניצלה מהתופת בחדר אביה. היא זכרה, וסיפרה ליוסף בנה, שהצל השחור המפחיד לבש אט אט צורה של חיה-אדם, היא לא מסוגלת לספר לו איזו צורה.

היא זכרה שכאשר נזכרה שני הקלפים משולחן אביה וראתה צורתם, דמותם, צבעיהם בעיני רוחה הצל התרחק.

הצל התרחק. הרימה ראשה בתחינה, פיה ממלל מילות השבעה והגנה. החומר הוורוד חזר להיות עשן וריחו המתוק נישא באוויר.

ותיפול על פניה בתודה.

הוא השאיר  ירושה שלעולם לא נודעה לה.

 

יוסף והשטן

  

ותבוא אל חדרו

 

דלת חדרו של שמעון היתה מעוטרת במרכזה בעין ימין אחת, גדולה, שצבעה כחול עמוק מני חקר, כמעמקי האוקיינוס. עין תמיד פקוחה, תמיד צופה אל הבא עדיה. עין שלא עפעפה ולא מצמצה.

דבורה למדה זה מכבר להתעלם מהמבט הישיר אל עיניה ואל נפשה, נקשה על הדלת והוכנסה לחדרו.

היא וראשל עמדו מול הדלת הסגורה, מוכנות לקיים את מצוות האב. דבורה, על אף שידעה שהאב רוצה את בתו, תאב ומשתוקק אליה הבינה היטב שאין בכוחה להתנגד, שהתנגדות שלה תסיט מהלכים בעולמות העליונים, בהם הסתופף שמעון, מהם שאב עוצמה וכוח.

ראשל, רועדת בכל גופה, עיניה דומעות מריח המרקחת שהכינה אמה על מנת להגן עליה, פוכרת כפות ידיה החשופות זו בזו ללא הרף, רוקעת ברגליה היחפות על הרצפה הקרה. גם היא הבינה בחושיה העמוקים ביותר שאינה יכולה להתנגד לציווי האב.

ותנקוש בחוזקה על דלת חדרו.

ותדפוק בשנית בעוצמה רבה יותר.

ותבט באימה חדת הפנים, שלובת הזרועות שפיה ממלמל שברי הברות וצלילים שלא מהעולם הזה.

ותדע ראשל שנפל דבר בעולם.

פני אימה החווירו פתע, היא התנודדה על רגליה ובקושי רב הצליחה להתייצב ולא ליפול. העין במרכז הדלת נעצמה ואז נעלמה לה.

דלת החדר נפתחה בסערה, אל תוך החדר היא נפתחה. המחזה שנגלה לשתיהן היה קשה מנשוא. שמעון מוטל על האדמה, על צידו.  אש מתחילה לשרף את שולי גלימותיו. ידיו מושטות לפנים, כפותיהן כלפי מעלה. על הכפות שני סימני כוויה, שדבורה זיהתה ישר כסימני השטן.

החרדה שאחזה בה בדבורה כמעט המיתה אותה. היא ידעה שראשל היא התשלום בעסקה שחתם שמעון עם השטן. שום הקלה לא היתה בה משהבינה שראשל לעולם לא תישא בחובה את זרע אביה. היא חשבה שדווקא בין כל האפשרויות שעומדות בפני ראשל, ילדת קורבן, נשיאת זרע אביה היתה הטובה ביותר.

היא נעמדה בפתח החדר, מחזיקה היטב את יד שמאל של ראשל. קפאה לפתע כאשת לוט, רק חייה היו בה וחזיון חייה מאז ומעולם עלה בה.

היא ראתה את רגע הפריית ביצית אמה ע"י זרע אביה. ראתה עכשיו את הצל שהתחמק לתוך רגע ההפריה הזה. ראתה איך התפתחה בבטן אמה, מוגנת מכל רע, אבל הצל עטף שלייתה ולא הניח לה.

אמה ילדתה בצער ובייסורים רבים. משיצאה לבסוף אל העולם שחיכה לה, הלכה אמה לעולמה. המיילדת שהוזמנה לטפל בה ובאימה חיבקה אותה, והצל במהירות נכנס בגוף המיילדת. אשה באמצע חייה. אלמנה ללא ילדים. האשה הזו גידלה אותה. זו אמא שלי חשבה דבורה כל חייה עד לרגע זה.

הידיעה הזו הרעידה כל נימה בגופה של דבורה. פניה החווירו לגמרי, משהבינה שהייתה כלי, מיכל לאותו צל, עד שבא אל שמעון בעלה. ידיה נעו במהירות בניסיון נואל למנוע מהצל הזה להיכנס אל ראשל. היא ראתה את ילדותה נטולת הפחד, את הכשרתה במסדר המיילדות הקוסמות, כי ידעו שיש בה ממידות הקסם, שזכתה במגע של העל טבעי. טבעי היה לה להתחתן עם שמעון, רב המג החדש במקום זה אשר שידכם. בשמחה באה אל יצועו -משכבו, בשמחה הרתה את בתו היחידה. ללא צער הבינה שנסגר רחמה לעד.

היא נפלה על פניה, מותשת, מזיעה, אולי מוחה נשרף? אולי חייה נלקחו ממנה?

חזיון עתידי צף מולה, ובשארית כוחותיה ניסתה באמצעיה המוגבלים לשנות את כיוונו.

היא ראתה את נכדה, ששמו ייקרא יוסף.

היא ראתה את הצל בא בו.

היא ראתה עוד ועוד, וככל שראתה יותר, שקעו פניה פנימה אל תוך גולגולתה, עד שיצאה נשמתה.