מתוך ספר העומד להתפרסם "מאהר"

 

מאהר

למאהר לא היו ברירות רבות. בכפרו בדרך למזבחות המנגל היהודיים החיים היו קשים. אביו ושלוש נשותיו הגרו מהנגב לכאן. כאן הכל ירוק. יש מים בשפע, יש אוכל לכבשים, והוא ועשרת אחיו, מתוכם רק שניים מאותה האם, רעו את הצאן.

לילה אחד בחביון אוהל אחים משותף אחיו באו בו. ריח הכבשים והפרשותיהן, צלילי הכלבים הנובחים וצפירות מכוניות על הכביש המהיר כולם מקועקעים בגופו. 

תל אביב חכתה לבחור הגבוה ויפה התואר. רבים רצו לאכול את "הבשר הטרי", להטביע בו את חותמם, להתקשט בו במסיבות חשופות, ברחבות ריקוד צווחניות.

אבל מאהר רואה את הכבשה הקטנה בעדר אותה אהב ואותה שחט בבוקרו של ליל האונס. 

התחלתי לכתוב סיפורים קצרים בתחום הפנטזיה והמד"ב.

 מכיתות זיכרון או קללת אם האלים

זה גורלן של מכשפות עתיקות יומין, שאינו אוכלות ילדים או מוצצות דם ילדות. אלה מכשפות שחיות להן בסבכי היער, התחתיות פלגים קטנים וסמויים מעין אדם.

זו הגר, מכשפה שאין היא יודעת בת כמה היא. גופה קורס פנימה לתוך עצמו, וזיכרונה נשבר למכיתות אור שבורחות ונעלמות עם אור השמש וזרימת הפלג אחרי הגשם הראשון.

"אני חיה!" והזדקפה למלוא אורכה, מבליטה חזה גדול, ישבן צנום ופנים שהאף בם קטן וסולד. "אני חיה" ומייד כרעה על ארבעותיה והחלה אוספת את מכיתות הזיכרון שלה.

הנה אחת שהעלתה חלודה ונתקעה בשורש סוף. "שמי הגר. אני מצרייה. אבי מכשף פרעוני, אמי מומחית למעבר לחיים אחרי." החיוך הענק שעלה פניה הבטיח לה שהיא חיה.

והנה אחת זהובה מאור השמש. רכנה לעברה, ליטפה אותה בעדינות בידה, אחר כך שפשפה קצת בקצה צעיפה האדום. "כך מזמנים את רוח הבוקר לדרש ציפור מקינה ולגנוב את ביציה". קצה שריר נע בזווית עינה המאורכת, שצבע אישונה זהב וניצוצות אור אדום בו. 

והנה עוד אחת, לבנה לגמרי. המגע שלה של עור צפרדע לא נעים. היא נרתעת ממנה ופיה מתעגל מבחילה. אבל המכיתה הזו נדבקת לשמלתה, ואין לה ברירה. "סלחי לא אימא אדירה כי בגדתי בך. לימדתי בן אנוש לחש וקסם אסור. אך קללה הוטלה בה, קללת אמא-אלה. חיי נצח של מכשפת פלג אבודה."

העצב השתרר בתוכה. וכמו קסם ישן, מכיתות שונות של זיכרון, בצבעים שונים החלו מתקבצות סביבה. ירוקות, וחומות, חלודות, זהבהבות, אפורות וגם כחולות. הן טיפסו במעלה צווארה עמוק תחת עורה אל ראשה.

בצווחה היא ניסתה להימלט, אך קללת אם האלות שטפה אותה מחדש.

טמהארי - רומן מד"ב חדש שלי

 

זהו הרומן הראשון התפרסם, ואני מקבל רוח גבית לגבי השני, ששני שלישים ממנו הושלמו.

תמצית הסיפור היא:

עולם שלם בסכנת הכחדה עקב מחלה ויראלית שהיגרה מהמאה ה־20 לעתיד האימפריאלי. סכנת הכחדה או הזדמנות לאליטה שלטת?

טמהארי היא בת אנוש, המותמרת פיזית לתפקידה כמנתחת וכפרויקטורית לתהליכים על כוכב אוקטופוס. היא משוועת לחזור לצורת האנוש הבסיסית על מנת לחוות שוב אהבה וללדת ילדים, וגם למות בסוף.
הספר עוקב אחרי תוכנית־העל שלה להגשמת חלומה, בשיתוף פעולה עם אביה.

אפשר לרכוש את הספר ממני ישירות [כתובת משלוח ותשלום +הוצאות משלוח], אפשר לרכוש את הספר מהחנויות של הוצאת ניב. כאן https://did.li/cwCrl

ועוד חתיכה מהסיפור של עדיה

 עדיה מתאהבת בצפריר

 

התחלה

ההתחלה היתה כמו כל ההתחלות שכולנו מכירים מסיפורים בסרטים וברומנים ומסיפורי החברות שלי. עדיה אגב בכלל לא האמינה שדבר כזה יכול לקרות לה. כל בוקר היא התעוררה ובחדרי השירותים המשותפים הביטה בפנים שלה, אחר כך במקלחת היתה בוכה עם זרם המים על השדיים שאין לה ולא יהיו לה אף פעם.

מי ירצה אותה היא שאלה את עצמה מליון פעמים. עד שנתקלה בצפריר. רוח הוקר שהזיז אותה, שהעיר אותה, שלימד אותה על הגוף שלה יותר ממה שידעה פעם.

באוטובוס ביציאה השבועית למדרחוב בירושלים, לבושה כרגיל בג'ינס, טי שירט עם כיתוב עליה, נעלי ספורט ותיק צד בו שמרה על תעודת הזהות, כסף ונייד, היא עמדה, מחזיקה בלולאה המשתלשלת מהצינורות בתקרה הוא נתקל בה. היא לא צפתה את זה, כי פניה היו קבורים בנייד שלה. לפתע הרגישה מכה חזקה בבטנה, הרימה עיניים מופתעות, אבל שומרת היטב על הנייד, היד השניה בודקת אם התיק עדיין אצלה וראתה ראש פרוע מלא תלתלים צהובים, ומשהתרומם הראש והגוף גם גבוה ממנה.

אהבה ממבט ראשון?

עד היום, כשצפריר כבר אינו חלק מחייה היא נזכרת בתשוקה הזו, הפתאומית שאחזה בה. ברעד שעבר בה. בן גילה, עיניים כחולות בצבע עמוק, טורקיז כמעט. פנים חלקים, מעט שיער מעל שפה עליונה ומעט שערות סורחות על סנטרו. שמנמן או כך נראה דרך החולצה הרחבה בצבע לבן, המוכתמת שעליה ציור של אריה שואג. למטה יותר היא לא הביטה, לא רצתה. היא רק רצתה לנשק את השפתיים הבשרניות והבולטות שלו, לשקוע בתוך העיניים האלה.

"היי תיזהר" היא נזפה/גערה/צעקה/אמרה לו. הרגת אותי. מה זה?

כששמע את קולה הוא פער את עיניו מופתע לגמרי. אתה בחורה? אני לא מאמין, חשבתי שאתה בחור. עדיה התבלבלה לגמרי, היא אמנם רגילה לבחורים ולגברים שמתחילים אתה וחושבים שהיא בחור, אבל בצורה כזו, כשאין הבעה של תסכול, אכזבה או דחייה, לזה היא לא רגילה.

למה אתה מופתע, היא שאלה? מה אני לא נראית כמו בחורה? אז טוב, אין לי ציצי אבל כל השאר של בחורה. היא ממש התרגזה, והמסכן הפך כתובת לשנים של כעס ואכזבה שלה מכל אותם נערים/גברים שלא רצו אותה.

הוא התבלבל, הוא לא ציפה לתגובה כזו ישירה. הוא לא ציפה לכעס שיבוא ממנה. בראש הוא בטח חשב: תראו אותה, רגילה שמתבלבלים, מה היא יורדת עליי?" כחכח בגרונו ואמר: תראי, את נראית כמו בחור. צריך באמת לשים לב שיש לך מותניים צרות ותחת די רחב. מקדימה בגלל החולצה שאת לובשת לא רואים את זה. רואים בחור, שיער ארוך, פנים חלקים, יפה נורא ושחום, צבע מעורר תשוקה אצל לבנבנים כמוני."

עדיה פרצה בצחוק מצלצל באוטובוס. חבריה מביה"ס ומהפנימייה לא רגילים לשמוע צחוק נפלא זה. זה הצחוק שירשה מאמא שלה. צחוק של חירות, של שמחה עמוקה. צפריר מייד הצטרף לצחוק הזה ושאל, אז את לא כועסת? והיא ענתה לו: ממש לא. ואם תרצה, הוסיפה, אשמח אם נטייל יחד ככה במדרחוב, מה דעתך?

הוא לא היסס לרגע, בטח. ואז ידיהם נפגשו באותה לולאה שהשתלשלה מלמעלה, ושניהם הסמיקו, החווירו וקצת הזיעו, ומשהתפנה מקום לשניהם מייד התישבו בו. קרובים קרובים זה לזה. עדיה חשבה שזה נורא רומנטי שככה הם, כמו שתי נשמות אחיות שקראה עליהן פעם. ילדה קטנה היא היתה, החיים לא לימדו אותה כלום, חוץ מלשנוא את אמא שלה.

שמי צפריר הוא אמר והיא אמרה שמי עדיה, מבטאה אותו כדרך יהודי תימן, שיבין מהר איך להגות אותו. כשירדו ברחוב ציון ליד כיכר החתולות, כבר החזיקו ידיים, ותחת אחת הסככות המוארות ברחוב התנשקו, ולא נשיקת לילה טוב. הם חפנו את כל הטוב שבפגישה ראשונה, כשההורמונים עובדים במלוא הכוח, כשהתמימות וחוסר פחד מהעתיד עוטפים אותם בהילה מרגיעה ומעצימה.

אחרי שטיילו במדרחוב, אכלו גלידה, פלאפל, כי זה מה שעושים שם, הם פנו לסמטאות החשוכות בעורפו של הרחוב, התחבקו והתגגפו ושוב ושוב התנשקו. משהגיעו לגן העצמאות, מצאו ספסל חשוך ולא הפסיקו להתנשק, כן עם לשון.

כמו לסינדרלה גם לעדיה היתה שעת עוצר, והוא ליווה אותה לקו 18, עלה אתה על האוטובוס ושניהם נסעו לפנימייה. הוא ליווה אותה לפנימייה. הם לא דיברו. הם בכלל לא דיברו באותו הערב. לא ממש מוזר מבחינת עדיה, מבחינת צפריר? בהמשך

קטע מיומנה של עדיה, כיתה יב

 

חזרתי לדפדף בדפים על פרוייקט השורשים שהכנתי, לא מצאתי שם תשובה. אז כנראה אני ייחודית. ואז מכה בי מחשבה נוספת, קיבלת שכל ושילמת באיברי רבייה נשיים ובחוסר ודאות אם את אשה או גבר. אני שונאת את המחשבות האלה. אני מרגישה אישה אפילו שאין לי שדיים ואף פעם לא אהרה, לא אהיה אמא. אולי אאמץ לי ילד?

ואני נזכרת באביבית המקסימה. בלידה הלא קלה שהיתה לה. היא ביקשה שאהיה אתה בלידה, אבל ברגע מסוים הוציאו אותי. משהו שם הסתבך, והחוורתי וכמעט התעלפתי. אחות נתנה לי מים וזרקה אותי החוצה. חכיתי וחיכיתי. בסוף הזמינו אותי לחזור. אביבית שלמה ובריאה. מה עם התינוק? תינוקת? שאלתי. אהה, היא אמרה, נולדה לי בת והיא הועברה מייד לטיפול נמרץ, ואחר כך תועבר לאימוץ מיידי. הייתי בהלם ובאלם. האדישות והחיוך לא נתפסו טוב אצלי. לא האמנתי לה לרגע. אבל שתקתי. מי אני שאתחיל דמעות, שאלות, כעסים. בלאו הכי אביבית לא יכולה לגדל את התינוק. הבחור שלה נטש אותה כששמע.

אבל האמת שלאביבית לקח המון זמן להתאושש. לפעמים התעוררתי באמצע הלילה והיא בכתה. תמיד הצטרפתי אליה למיטה, חיבקתי אותה. "איפה היא עכשיו?" מי מגדל אותה? היא בריאה, רעבה, שמחה? אט אט היא קמה מהאבל הקשה שלה. חזרה להיות אותה נערה שמחה, חייכנית וקלה להתיידד. שאלתי אותה בשלב מסוים אם היא רשומה בתיק האימוץ של הבת שלה, כי קראתי בספריה על אימוץ, על סיפורים של מאומצים שמחפשים את הוריהם הטבעיים. מי אימץ את הבת של אביבית, מה הצבע של המשפחה? איזה שם נתנו לה? האם סיפרו להם את האמת או סיפרו לה, כמו לנוגה, חברה של רויטל, שהיא אומצה באפריקה. נוגה נולדה לנערה אתיופית ואומצה. הוריה המאמצים רצו לחתוך כל קשר לעדה האתיופית ומכרו לה סיפור מטופש על אימוץ חירום באזור קרבות. טוב, אביה המאמץ הוא חייל מקצועי ויועץ צבאי, אז זה הגיוני, לכאורה. רק כשפתחה את תיק האימוץ הבינה היכן נולדה. היא לא ניתקה קשר עם המאמצים, אבל ניסתה, ללא הצלחה ליצור קשר עם אמה הביולוגית שסרבה לקשר. 

הנשיקה הראשונה

 רישום עשרים ושבע

 יום הולדת, 19.10. הבנות בחדר עשו לי מסיבה מקסימה, הזמינו גם את צפריר כי ביקשתי. הוא בא לבד. נרגש, מזיע קצת. ביקשתי גם שאביבית תבוא [היא גרה אצל העו"ס] אבל הסבירה לי העו"ס, אין מצב, הבטן בחוץ.

טוב, היו בלונים, היו נרות, היתה עוגה וגם כמה בירות שקנינו והסתרנו בירושלים. בטח תמיר הגיע, גם יוסי הגיע במיוחד, אחח, איזה זוג נהדר הם, אם כי הייתי צריכה לדרוש מהם להפסיק להתמזמז בלי סוף, זה מביך אותי, אמרתי.

רויטל ואבא שלי קנו לי שמלה יפהפיה, האחיות שלי, אחח לנשק אותן, קנו לי תחתונים "סקסיים", הן כתבו במכתב, אם תתפסי בחור, שיהיה לך. איפה הן לומדות את זה אני לא מבינה. כמובן מאמא שלי, מסבתא שלי או הדודות כלום. דממה מוחלטת. זה מעליב אותי, זה פוצע אותי בנפש. אני הילדה שלה. כן יש לי פה מלוכלך, כן פגעתי בה, אבל היא אימא שלי. אני מבינה הרבה דברים ומחליטה החלטות שלא אסוג מהן לעולם ביחס לאמי ולמשפחתי מצד אמי.

במסיבה השמיעו שירים של שלמה ארצי, ככה זה בירושלים כנראה. אכלנו עוגה, עוגיות, שתינו בירות ואז אט אט התיש/בנו על המיטות, והנוכחים העסיקו עצמם זה בזה. אני ישבתי ליד צפריר. הוא נראה כמו ציפור קטנה מבוהלת. פניו החווירו, עיניו רצו מד לצד, הוא נשם במהירות. למה אתה כלכך מפחד ממני שאלתי אותו. הוא נבעת, הביט בי במהירות והסב עיניו. מה הבעיה צפריר? אני בן אדם כמוך. למה אתה מפחד ממני? מה כבר אני יכולה לעשות לך?

לקחתי את כף ידו בין שתי כפות ידי, הרגשתי את הדופק במפרקה. ליטפתי בעדינות, ובאמת נסיתי להרגיע אותו. לאט לאט הוא נרגע. והעז להסתכל בי. עיניים יפהפיות. אני רוצה לנשק אותך, אמרתי לו בלחש. הוא הרכין ראשו. אבל לא ויתרתי, כמו עם ילד קטן. אחזתי בסנטרו והרמתי את ראשו, הצמדתי את שפתיי לשלו. כלום. קר. אפס תגובה. נסיתי עוד פעם, הפעם עטפתי את שפתיו בשפתיי וליקקתי קצת בלשוני את שפתיו. הרגשתי תגובה, הוא התקרב אליי. עזבתי את שפתיו, הבטתי הישר לעיניו, נוווווווו, קדימה. ואז "הנשיקה הראשונה שלי!" הנשיקה הראשונה עם בחור. נשיקה שלא כפיתי ולא נכפתה. שפתינו השתלבו זו בזו, נצמדנו זו לזה. הרגשתי מסוחררת לגמרי. התחלתי להזיע מרוב התרגשות. הגוף שלו התחיל לרעוד וגם שלי.

זו הנשיקה הראשונה שלך?

יוסי - קטע מרומן חדש

  

"אכלתי אותה!" מירי וזכי לא יודעים עדיין, אבל גורשתי סופית מביתי. זהו. אמא "לא יכולה יותר עם החברים שלך" אתה מעשן סמים, פושע כמו אבא שלך לך מכאן אתה מסכן את החיים שלי.  אבי "לא יכול להתמודד עם הסיפורים עליך. רק לפני כמה ימים פגש אותי מאהר מהשבט, בן משפחה רחוק, וסיפר לי איך מכרת את עצמך לאיזה מישהו בגיל שלי." "אתה חייב לגרש אותו, אתה חייב לנדות אותו מהמשפחה שלך. אסור שידעו בשבט, איזו בושה, איזו בושה." ויוסי הוסיף "ימח שמו מאהר, הוא נהנה מאוד להתעסק אתי, אבל לא הסכמתי שיהיה הסרסור שלי, במיוחד שאני לא זונה ולא לוקח כסף ושוכב רק עם מי שאני רוצה."

הכתפיים שלו רעדו. "וגם אמרתי לאבא שלי, שאם לא ידאג שיהיה לי כסף ומקום לישון אני אספר לשבט עם מי הוא שוכב, מה הוא אוהב בסקס. תאמין לי, אבא! יגרשו אותך או ירצחו  אותך בגלל כבוד המשפחה שאתה חיללת." הסטירה שחטפתי שיתקה אותי לגמרי. נפלתי על האדמה. הוא הסתכל בי בכזו שנאה, אבל השגתי את שלי. תלך לאכסנייה של התיירים בעיר העתיקה, אני אממן לך חדר שם. הוציא את הארנק ושלף חבילת מזומנים גדולה. קח. זהו, אני מממן לך חדר לחודש. אחר כך החיים שלך לגמרי. "

אז הנה אני כאן. אני רוצה להשאר כאן כעובד קבוע של מירי וזכי. אני רוצה עד הצבא להיות כאן. בית ספר כבר לא, אבל אולי אחרי הצבא אמשיך ללמוד. לא עכשיו. אז למה שלא תטפל בנסיה הקטנה בשבילי? יוסי הביט בי לעומק וחייך, היא מתנה לך. לי יש את כל שאר החיות בחווה. אני מקווה שמירי וזכי יסכימו.

הם הסכימו.