סשת' ומלחמתה בשד
הנורא
פיות בנות זמננו, אלה שחיות בפחד מתמיד מצפירות
אזעקה, מקולות פיצוץ, מעשן לבן ועשן שחור, אותן ששירתן לא משנה את המציאות, כאלה
שנוזל החיים רומז אל סיום מהיר, לא מכירות את סיפורה של סשת' ומלחמתה בשד הנורא.
^^^^
עץ אובות מאז
ומעולם, בעצם הורתו, יצירתו במוח האלה והפיכתו לחי נושם וגדל, לעץ מעניק חיים
ושומר על אותם מי באר הקסם, בארה של מרים היה עץ של האלה, ושל הצד הנשי בעולם. מאז
ומעולם הוא דחה בנים, גברים או זכרי חיות ממנו. רק היסוד הנקבי העמוק של העולם הוא
עץ אובות.
לפעמים מתעורר איזה
חוסר נחת בעולמות הרחוקים מאיתנו. האלים כועסים, מפחדים, דואגים ליצירי כפיהם,
ליצירי רוחם העמוקה, העדינה או האלימה. חיכוכים כאלה שוברים את מרקם החיים, את
זרימת נוזל החיים אצל אובות, או זרימת אור החיים אצל הר זריחות שיצר האל,
שבו ובתוכו זורם "אור החיים".
סשת' באה לאובות
כמו כולן כשהיתה בת שנתיים וחצי. מהיכן באה אין מי שיאמר. היא היתה לבנה, שערה לבן
לגמרי, עיניה אדומות מלהט השמש ועורה לבן כמו האור בצהרי יום.
היא באה כי זומנה.
היא באה כי האלה
ראתה את העתיד
היא באה להילחם בשד
הגדול
^^^
בנוזל החיים של
אובות השד הגדול מוזכר פעמיים. ההיסטוריוניות מספרות שאין שום מידע מהיכן בא, אין
תיעוד של המראה שלו. הן מספרות שנוזל החיים מלא בסלידה ובשנאה לשד הגדול, שכל
מטרתו השתלטות על אובות, שאיבת מי החיים מבארותיו, וכפיית עצמו על האלה.
האלה היא היסוד
הנקבי בעולם, אין מקום בחייה לזכריות ולזכר. מדי פעם מתעורר בעומקי עולמה של האלה
רצון נואש לשכפול עצמי, להתחברות עם האלה. כוחות הזכר האלה, כוחות יצירה אלימים
אלה יודעים שהמפתח להתאחדות נצחית עם האלה הוא הרס עץ אובות.
סשת' באה מן המדבר.
לבנה כשלג. עיניה תכלת בהירה מוקפת אדום, גופה צרוב שמש, כמעט שרוף. סשת' באה כי
זומנה לאובות. האלה ידעה כי כוח סשת' הוא הידיעה, הזכרון. סשת' אינה פייה
היסטוריונית, סשת' היא ההיסטוריה. היא היודעת את מחול התזת נוזל החיים על השד
ודיכויו.
^^^
ומעשה שהיה כך היה:
בני האדם נלחמו
במלחמה פרועה ואכזרית בה הם שרפו אדמות, שפכו דם ללא רחמים. הם הגיעו לאובות, האש
באה אחריהם, רוקדת בשמחה, משולהבת על ידי השד הנורא, זה שרצונו לשרוף את עץ אובות
ולייבש את בארותיו.
עץ אובות, אין עין
אדם או אישה שיראו אותו כמות שהוא. האנושיים רואים מולם שיחים קטנים, יבשים ברובם,
חסרי חיות וכוח. השד בהיותו מי שהוא רואה את עץ אובות. הוא מדרבן את בני האדם לרוץ
אל העץ, להשליך עליו לפידי אש, לשרוף את העשבים, הצמחייה הדלה והלא חשובה.
כל הפיות נעמדו על
ענפיו החיצוניים של עץ אובות. חלקן החלו לפצוח בשירת המוות, אותה שירה שתעבירם
לעולם אחר, חלקן פצחו בשירת הגנה מתוך מחשבה ואמונה שהיא תרחיק את הסכנה והאש.
סשת' ירדה מהעץ.
סשת' עמדה לבדה מול
צבאות השד, והוא ראה אותה.
הוא נבהל קצת למראה
– לבנה, גדולה. האלה הגדילה אותה לממדים שיבהילו את השד.
הם נעצר לרגע ואז
בהתלהבות שילח את חייליו לשרוף.
סשת' החלה לרקוד.
רגליה תופפו על האדמה, רק במקום אחד. ידיה נעו בתנועות מעוגלות, בצרידת אצבעות.
קולה נישא ברוח אל השד ונשלח גם בכוח למעמקי האדמה, אל בארה של מרים.
לא בלב קל ויתר עץ אובות
על מי הבאר הרבים, אבל הם הצילו אותו ואת פיותיו. הם ניתזו הישר אל פני השד, שצרח
מכעס. אחז את סשת' ונעלם.
^^^
האם הפיות המודרניות
מקוות שיקרה אותן נס סשת'?
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
תודה