יום רביעי, 18 במאי 2022

141 - המסע לירושלים, מוקדש לקנקן

 בדרך לירושלים נפגע הולך רגל שלא שם לב ממשאית גדולה. נהג המשאית יצא מהמשאית, בדק את הדופק של הנדרס, ראה שהוא עוד חי והחליט להביאו בעצמו לבית החולים בירושלים.

כאן מצטרף מר ע' לנסיעה המוזרה הזו. בקדמת המשאית ישבו חמישה בחורים, די שתויים, ומאחוריהם ישב ע' בלווית ח'. לא ברור אם בת זוג או יציר שמיימי שהצטרף לנסיעה. הבחורים משועשעים, מצחקקים, ואחד בעל עורף בלונדיני דגדג את הנהג שכמעט סטה מהדרך. מר ע' נתן לו "כאפה" והסביר לגברת ח' - הוא הפריע ומפריע לנהג לנהוג, כולנו נמות בגללו.

המשאית עצרה בשולי הדרך, ומר ע' שם לב שהבחורים כנראה בני 18 לכל היותר. המשאית ארוכה, ענקית וכבדה. בראשו מתרוצצת מחשבה, איך בחור בן 18 נוהג בה. בזמן שהוא מהרהר ביכולות הבחור, הקבוצה של הצעירים החליטה לנסוע לירושלים בדרך אחרת מהרגילה, ואחד הבחורים קפץ מעבר לגדר ההפרדה הנמוכה בין הכביש לשוליים, ולא הספיק לחזור, משהחליטו להמשיך בדרכם. א-מחייה, הרהר מר ע', יש יותר מקום.

הנה הם מגיעים למשעול יחסית צר, דרך עפר מתפתלת. בדרך זו הם ממשיכים לנסוע, בן ה- 18 מגלה מיומנות שלא תאומן, ואחרי שעה נסיעה איטית, הוא עוצר בשוליים של דרך העפר. הגיע זמן לנוח. זה ככל הנראה היה זמנו של פיצ'קה, כלבלב קטן מידות, שככל הנראה הסתתר לו במשאית, לצאת ולעשות את צרכיו. בין לבין הוא נכנס דרך חור בגדר לבית שעמד שם יחידי. מר ע' מחפש אחריו, ואז רואה שפיצ'קה תלוי בסל תחת חלון הבית. הוא קורא, צועק, מבקש, מבטיח ומן הבית יוצאת גברת לבושה שחורים ופיצ'קה על זרועותיה.

המשאית אט אט יורדת לכביש ירושלימה משער הגיא. בסיבוב מוצא, הנהג מעדיף להכנס למוצא, וכך על שפת הכביש הצדדי כולנו יורדים מהמשאית. לילה, אנחנו רעבים, ומר ע' הולך להתפנות. כשהוא חוזר, המשאית כבר איננה ובייאושו כי רב הוא חוזר לכביש הראשי, המסוכן, ומהלך בגשם לכיוון ירושלים.

האם טרמפ עזר למר ע' או פעילות על טבעית אחרת, ושוב הוא במשאית. הגברת בשחור עסוקה בחיזור נמרץ אחר אחד הבחורים והוא יושב ליד הנהג. ריגושים לא מוסברים מתחוללים אצלו, ועיניו נמשכות אל הנהג.

ירושלים מנצנצת בשלל אורותיה באופק, חצי שעה הליכה ברגל אומר מר ע' לאחרים, שמספרם התכווץ לארבעה. נהג, בחור, גברת בשחור והוא. שוב נעצרת המשאית, שהפכה כבר לטנדר משום מה, והנהג מזמין את מר ע' לבוא אתו. תחת פנס, ליד מבנה אבן הוא מתקרב למר ע', ואומר לו: אני חייב להגיד לך תודה. כך אני אומר תודה. זו המיטה שלנו, והוא מצביע על עשב וקש רמוסים ליד הבית הזה, ומנשק את מר ע' על שפתיו.

אבל, בסרט כמו בסרט ישנה התפוגגות איטית, ומר ע' וחבורה של חמישה ילדים צועדים במלוא המרץ לכיוון גשר הכניסה לירושלים.



אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה

תודה

145 - בנתיבים

  בנתיבי האמפריה שכבשתי לי, אני צועד ומאחוריי צבא חייליי האמיץ והחזק. הצבא הזה מורכב בעיקר מגברים בני 18 - 22. בנויים לתפארת, א-לה- דוגמני צ...