היא הגיעה לבושה היטב, שערה הבלונדיני אסוף וכל מטרתה - עבודה. הוא הגיע כי אמרו לו. אבל, בלבו אמר, כל הכבוד לי, אני לא מתנגד. נפגשו בגן ציבורי, אבל לא היה נוח שם אז עברו לגן הבנים, גן זכרון לחללי העיר.
ישבה שם קבוצה של תלמידים שהרעישה בלי סוף. הוא אמר לה, בואי נשב במקום שיש בו הכי מעט תלמידים, וכך מצאו עצמם בקצה שולחן לידו ישבו שני בחורים צעירים. התחילו לדבר, והבחורים עסקו בעניינם בקול גבוה, ביקשו מהם מעט שקט. הם הסכימו, אך הרעש גבר והלך, ובשולחן לידם ישבה קבוצה עם מורה, ששוחחה בקול רם. החליפו מקום. לא היה שקט יותר. הוא התחיל לומר לה שהוא מצטער על ההתנגדויות שלו לשיחה אתה, באמצע דבריו ראה שהיא עברה לשוחח עם קבוצה אחרת בשולחן אחר.
קצת כעס. הבחורים התישבו לידו, והרזה והנמוך מהשניים התלונן שהוא עומד להירדם. דקה אחר כך הוא נפל ממושבו, ונרדם. המנהל שלו, כי אז רק הוא הופיע, גבוה וחלק פנים לקח אותו.
הגן התרוקן. שקט. מצאו להם שולחן רחב בצבע חום, חלק לגמרי. החל להתנצל על כך שהוא מלא התנגדויות, אבל אז בצד ימין התישבו כמה פנסיונרים והחלו לדבר בקול רם, והוא עצמו סובב לרגע את גבו, ועת הסב פניו אליה, היא הלכה. השתררה דממה.
בדרכו החוצה מגן הבנים פגש אותה שוב, בידה התיק והיא נרעשת לגמרי. היא לא מצליחה להתניע את מכוניתה. הוא נעלם.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
תודה