ויי כמה אהבנו לצחוק כשהיא יצאה למרפסת עם בקר, צהרים וערב ולהתעטש בקול רם. אפילו חשבנו שהיא מזוררת כסוס. והשכנים העיראקים בבנין ממול ננזפו בצרחות על כך שהם מפרים את חוק כנוביץ. רוצה לומר, מנקים שטיחים ועוד בשעות השלאף-שטונדה הקדושות.
אמי לא סבלה את פועה. לא יודע למה. הן לא דיברו זו עם זו. הבן של פועה ובעלה היה בגיל של אחי, כלומר מבוגר ממני בשלוש שנים. שמעון שמו, ושמעון התבייש מאמא שלו מאוד, ולא הזמין חברים אליו הביתה.
אבל היתה לפועה חותמת כחולה על היד, להרבה "זקנים" בירושלים היתה חותמת כחולה על הידים. כששאלנו מה זו החותמת, ענו לנו - זה מה שהנאצים עשו ליהודים כשבאו למחנות הריכוז. מחנה ריכוז, אההה, אלה שעשו מהם סבון, וחלק מהתבגרותנו המעוותת היו ספרוני "סטאלג" האיומים, וספריו של ק.צטניק עם התיאורים הפלסטיים על גבול הפורנוגרפיה לפעמים.
כשהייתי בן עשרים בצבא, אמא ספרה לי שפועה נפטרה, מסכנה, הוסיפה, היה לה אלצהיימר. היא מתה לבד לבד, כי שמעון ברח רחוק רחוק ממנה ומצחקו הילדים על "הפטשי הפטשי".
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
תודה