בנקודת המפגש של קרני השמש וקרני האור החוזר של שבתאי ניצבה חללית גדולה. חללית אם קוראים לסוג כזה של חלליות.
בתוכה ישב איש זקן מאוד
סביבו מליוני שפופרות מחומר כהה מאוד, ובתוכן מליוני עוברים מזרעו ומתאי גוף של שותפיו שהלכו לעולמם במהלך הנדידה הגדולה ממרכז הגלקסיה אל קצֶהָ, שעל פי הממצאים, הנבואות הישנות יש בו פלנטה מאפשרת קיום חיים.
אבל האיש היה זקן מאוד.
בשעות האחרונות שנותרו לו לחיות הפעיל את המְדַמֶּה. מכשיר שמטרתו לשנות את צורת החללית לצורה של מטאור, וכך לאפשר לו לנחות, ללא סכנת השמדה על הפלנטה. אבל הוא היה זקן מאוד, ידיו רעדו.
לא, לא הוא לא השמיד את עצמו או את החללית. ידיו רעדו מאוד, הוא לא מצא/זכר את רצף הפקודות שיש לתת לַמְּדַמֶּה, ונידון להיקרא מעתה ולעולמי עד: יהווה, אללה, אלוהים, ברהאמה, קרונוס והחללית נקראה "ולהאלה".
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
תודה