כשהוא טפח בחיבה על ראש בתו הקטנטנה כולם שמחו על כך. במיוחד שמחה בת זוגו זו שיודעת מאילו היכלי גיהנום הגיע עד הלום. כאורפאוס ליוותה אותו, הלכה לצדו שקטה ולא הורידה ממנו מבטה, ולו לרגע, שמא ימעד ויהפוך לנציב מלח.
אחר כך הוא חבט בעדינות בישבנהּ של בִּתו התבגרת. כזו חבטה עדינה, צחקנית. חבטה של אב לבת. אבל היא הרימה גבה, לא אהבה את המגע הזה. ראתה במחווה הדהוד של היכלות הסבל ואולמי הסכנה, בהם הגוף הוא מחיר לבטחון.
היא אחזה בשתי כפות ידיו והביטה הישר בעיניו הכחולות והעמוקות. היא נשפה מעט אויר וסלסלה את שערו המתולתל. ובאומץ שאלה בלחש - זה נחוץ? פניו סמקו, התקמטו, עיניו נעצמו וכל גופו רעד. הזיעה כיסתה את זרועותיו וכפות ידיו. הוא שתק.
כשבועיים אחר כך היא קיבלה בקשה לגט. עורך הדין שלו כתב כך: מרשי מרגיש שאינו יכול ללחום יותר על חייו. הוא מבקש ממך חסד אחרון של אהבה וחמלה - שחרריהו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
תודה