125 - סיפור לעצמי

מה נעים יותר מלספר סיפור לעצמך, סיפור מקסים שממעיט אחריות, שמאפשר הצטיירות נאה בעיני אחרים.

וכך

בעודנו נוסעים בשדרות בגין בירושלים, "ווייז" מודיע: פנה ימינה. בהיותי זה שליד הנהג, כלומר בצד ימין ראיתי איך ההמכונית מתקרבת לשפת המדרכה, ואז עולה עליה לשניה.

הנהג קרא: אוי, ואז הכריז: זו החלקה!

124 - מה לי ולאולמרט, באמת.. [ מחווה להיינלין ולפוליטיקה הישראלית]

 אנחנו בשנת 2055, ובזכות טיפולי הארכת חיים אינטנסיביים  על ידי האטת השעון הביולוגי האכזרי, שנוגס בטלומרים שבקצות הכרומוזומים, ומחשב תדיר קיצם לאחור.*

אסכולת לאזארוס לונג, שהתקבלה לפני כעשר שנים כפאראדיגמה המחקרית של בתי הספר לרפואה ולהארכת החיים, ללא תנועה בזמן, אגב, חיפשה אותי ודומים לי, מצאה אותנו, ומאז אנחנו חיים בקמפוס המפואר שלהם. בשלב הזה, בגיל 110, עם בעיות זקפה ומוח מבולבל לגמרי, למרות כוח גופני וכנראה חדות החושים, החלטתי בניגוד לאולמרט לא לברוח.

אבל האולמרט הזה, בן זונה שכמוהו, מצא דרך להכנס למוח ה"פירה" שלי, וכאן מתחילה הסאגה בה אני צריך לשמור על ילדיו, במיוחד על איזה פרחח בן 5 שחושב שהשמש זורחת לו מהתחת. זה ילד חסר מעצורים, כמו סבו ע"ה. הכל מותר עד שתופסים אותך, והצורך להיות עם ה"חנית הכי גדולה" מפעיל אותו.

כך תראוני מתרוצץ במדשאות הקמפוס רץ אחרי ילד בן 5, שיודע קרוא וכתוב, שמפעיל יחידת מחשוב שלא חלמתי עליה לפני שני עשורים. בין לבין הוא מתישב, צורח ובוכה ללא הפסקה, רוקע ברגליו ומבקש את אבא. ואבא בא. דומה לאביו המנוח. צורח על הבן המעצבן שלו ומזמין אותי לארוחת צהרים עם בת זוגו ושאר ילדיו. 

אני יושב עם המשפחה, סבתא עליזה צעירה ומלאת חיים, נעה בחינניות מצד לצד, ידיה מחליפות בין תמונות שמכרה בתערוכה. סבא כנראה מת לגמרי, אין רמז לקיומו, והבן. האמת, מה הוא עושה בתוכנית לאזארוס לונג?

זמן בדיקות, אולמרט, צועק פרופסור בנבג'י.

--

*תודה לקנקן על שיפור הפתיחה של סיפור זה.

123 - הכנסת הזו

 דומני שכנסת ישראל חוררה חור בראשי, כזה נסתר וסודי, ודרכו היא מתפרצת לעולם חלומותיי ועושה בו שמות.

122 - כתם, סמנטה, שיקסטה, קטי, לוסי

 למעט כתם, שהיה זכר שבזכרים, חתול שלא סרסנו [בת זוגי הסתייגה מכך, לסרס גבר?? זכר?? עם עיקור נקבות לא היתה לה בעיה, משום מה], וכך מצא את מותו על גג אחת המכוניות ברחוב בשל מלחמות חתולים-זכרים על חסדי הגברות או הטריטוריה, כל השאר היו גורות ואח"כ נקבות בוגרות.

סמנטה הג'ינג'ית הוזמנה אחר כבוד אלינו. היא היתה בעל החיים הראשון שגידלנו יחד כזוג. מה ידענו. חתולה חמודה מאוד. צבע שבת זוגי אוהבת מאוד אצל חתולים. לא היה מקום אליו לא נדחפה, הפילה או שברה. בסוף גם חלתה והקיאה את נשמתה החוצה, אומללה. הוטרינר בהסכמתנו חסך ממנה את יסורי הגסיסה.

אחריה הגיעה שיקסטה, על שם ספרה של דוריס לסניג. כלבת זאב מעורבת עם קולי. יפהפיה, עדינה, אנושית. עזרה לנו לגדל את שני הילדים שלנו, וגם בעצמה המליטה פעם אחד שגר של חמישה גורים. אהבנו אותה אהבת נפש, ועת הגיעה שעתה, הלכנו כולנו לצע"ח ושם הרופאה גאלה אותה מיסוריה. הילדים בכו מאוד.

 חברנו הטוב נמצא חסר רוח חיים בביתו בירושלים. לידו כלבתו, אותה אימץ ממקלט לחיות פצועות. [הכלבה עברה התעללויות, נעקרה לה עין]. ד' החליטה לאמץ אותה, וכך היא חייתה בינינו שנים רבות. באחת מהן היא הצליחה לברוח ולהרות. חמישה גורים, אחד הומלט מת. כל הלילה בו המליטה את גוריה ד' היתה לידה. מהרביעיה אחת נשארה. הבן ביקש, וקרא שמה: לוציפר, ובקיצור לוסי.

לוסי המתוקה כבר בת 16. יש לה מחלה קשה, אבל היא מלאת מרץ, רצה, קופצת, אוכלת [ אנחנו מוציאים אותה כיום עם זמם על הפה כדי שתוכל להלחית אבל לא לאכול מהרחוב]. אוכל רק של כלבים.

כל פיסת מזון שאינה של כלבים מעוררת בה תגובות קשות של שיעולים, עצירת נשימה. נורא. נודף ממנה ריח רע מאוד, אבל פעמיים בשנה אני מספר אותה ושם גם חופפים לה את השיער ומפרעשים אותה לפני או אחרי התספורת, לא יודע.

איננו צופים שהיא תהיה אתנו עוד זמן רב. לפי מצב ההצטמקות שלה, סביר שהסרטן מקנן בה. לא כואב לה כלום [לכל הדאגנים], וביום שנבין שאיכות חייה נהרסה, נקח אותה לסיום חייה. מות חסד הוא מתנה גדולה לכלבים.

121 -גם לכנסת הוא הגיע

 גם מסע מתחיל בצעד הראשון שלו אמר מאו או מישהו לפניו. אני רק רוצה להגיע בשלום אל הבקר הקריר, כשהראש יוצא מתחת לשמיכה החמה, ועיניים טרוטות משופשפות בשמחה.

ובאותו מסע אומלל יצאנו מאילת ונדדנו צפונה אל הכנסת. היתה רכבת-טיל כמו ביפן, וישיבנו בה שלושה אנשים וחכינו שתגיע לירושלים.

בירושלים הצטרפה אלינו גברת ד', גדלת מימדים, צעקנית ושרקנית בנשימתה. אספה אותי אל בין זרעותיה העבות מלאות צמידי כסף "עממיים" ומקשקשים. לחצה את ראשי אל מפתח ליבה, בין שדיה הגדולים והחמים, שריח רינמון ודבש עלה מהם.

החלטנו ללכת ברגל, כמה זה כבר הכנסת מבניני האומה, ומתחנת הרכבת?

שעה?

שעתיים?

לקח לנו 5 שעות. בדרך אספנו חמור אחד, ששוטט לו ללא בעלים, נפרדנו משני האנשים שישבו ברכבת, פגשנו את סבתא חווה, סבתי האהובה, שדיקלמה בלהט שירים באידיש בפינת רחוב, מחוברת למדונה ועשרות נשים חרדיות מקשיבות להופעת הספוקן-וורד שלה. משסיימה, אנחנו המשכנו ללכת והיא בראש כעשר נשים צעדה למאה שערים.

עייפתי, רעבתי, ירד לי דם מהאף, וגברת ד' התחלפה בגברת ט'. גם היא גדלת מימדים, עטויית תכשיטים בלי סוף, גדולים, פיסוליים, "אתניים". היא לא חיבקה אותי, למזלי, אבל צחקה ממני.

"גם לכנסת הוא יגיע" וצחקה בפה גדול ומלא שיניים.

120 - סוף שהוא התחלה?

 בסוף לא היתה ברירה כלל.

הכוהנת הראשית, או הכוהנת הראשה הרימה את ידה הארוכה והחיוורינית, זקפה אצבע ארוכה מאוד, ובקצה ציפורן שדמתה לטפר נץ, צבועה באדום חזק מאוד.

בתה בת השלוש הונחה על מזבח קר, עשוי מאבני ראשית לבנות וקרות, משני צידיה זינקו-התפרצו להבות אש מעומקי הכוכב.

עם היעלמות האש נעלמה גם בתה.

חללית בינונית נחתה קרוב לפתח המערה. כולנו פסענו אחרי הכוהנת הראשה לתוכה.

119 - גם הזמן

 הם עמדו בשורה אחת, לא ישרה בכלל, די מפותלת ומתפתלת, אבל שורה אחת, נעו קדימה לעבר פגר הפיל ששכב על עץ שבור ממשקלו עת נפל.

הוא לקח משור חשמלי ניגש את ראש הפיל והתחיל לנסר את אחד מחטיו הענקיים. האחרים סובבו את הגופה, חיפשו משהו בה, ולא מצאו.

אחת, צעירה התחילה לבכות מרה, ושני התחיל מקלל את הציידים, ורק ד"ר עשהאל אמר להם, שהזמן הוא הרוצח הגדול מכולם.