אנחנו בשנת 2055, ובזכות טיפולי הארכת חיים אינטנסיביים על ידי האטת השעון הביולוגי האכזרי, שנוגס בטלומרים שבקצות הכרומוזומים, ומחשב תדיר קיצם לאחור.*
אסכולת לאזארוס לונג, שהתקבלה לפני כעשר שנים כפאראדיגמה המחקרית של בתי הספר לרפואה ולהארכת החיים, ללא תנועה בזמן, אגב, חיפשה אותי ודומים לי, מצאה אותנו, ומאז אנחנו חיים בקמפוס המפואר שלהם. בשלב הזה, בגיל 110, עם בעיות זקפה ומוח מבולבל לגמרי, למרות כוח גופני וכנראה חדות החושים, החלטתי בניגוד לאולמרט לא לברוח.
אבל האולמרט הזה, בן זונה שכמוהו, מצא דרך להכנס למוח ה"פירה" שלי, וכאן מתחילה הסאגה בה אני צריך לשמור על ילדיו, במיוחד על איזה פרחח בן 5 שחושב שהשמש זורחת לו מהתחת. זה ילד חסר מעצורים, כמו סבו ע"ה. הכל מותר עד שתופסים אותך, והצורך להיות עם ה"חנית הכי גדולה" מפעיל אותו.
כך תראוני מתרוצץ במדשאות הקמפוס רץ אחרי ילד בן 5, שיודע קרוא וכתוב, שמפעיל יחידת מחשוב שלא חלמתי עליה לפני שני עשורים. בין לבין הוא מתישב, צורח ובוכה ללא הפסקה, רוקע ברגליו ומבקש את אבא. ואבא בא. דומה לאביו המנוח. צורח על הבן המעצבן שלו ומזמין אותי לארוחת צהרים עם בת זוגו ושאר ילדיו.
אני יושב עם המשפחה, סבתא עליזה צעירה ומלאת חיים, נעה בחינניות מצד לצד, ידיה מחליפות בין תמונות שמכרה בתערוכה. סבא כנראה מת לגמרי, אין רמז לקיומו, והבן. האמת, מה הוא עושה בתוכנית לאזארוס לונג?
זמן בדיקות, אולמרט, צועק פרופסור בנבג'י.
--
*תודה לקנקן על שיפור הפתיחה של סיפור זה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
תודה