עלילות יוסף והשטן - פרק 7

  

פרק 7

שרוט נשרט יוסף

 

ובחצי היום יוסף גורר עצמו מבית הספר לביתו. עייף, יגע. מחשבות רבות בראשו. והנה הוא שומע קול יללה עדין ודק. קול בכי של תינוק כמעט. מתגבר ומתגבר הקול. יוסך מביט לצדי הדרך, והנה גור חתולים שחור בעל עיניים כחולות עזות.

יוסף כורע על ברכיו ומלטף את הגור המתוק. יללת הבכי הופכת לגרגור עדין, כזה היוצא מבטן היצור המתוק. יוסף נכרן אל הגור וללא אזהרה הגור שולף ציפורניו הרכות ושורט את יוסף שריטה חדה, עמוקה ומכאיבה.

יוסף נבהל.

הוא מחזיק את הגור בידיו, אבל קם נרעש ורץ לביתו. דם זולג מצדי פניו הישר לעיניו. כמעט עיוור הוא מגיע, דופק על הדלת. הגור המתוק לא מפסיק ללקק את פניו  בחמדה רבה.

ותפתח מו את הדלת. פניה חמורים, קשים כאבן בזלת. עיניה רושפות גיצי אש. ידה השמאלית שלוחה לפנים ולחש הגנה וגירוש נצרח מגרונה. הגור נעלם באחת, אבל כאב השריטה נשאר.

ידיה העדינות של אמו מנקות את פני בנה, פני יוסף התמים. חולם החלומות, העתיד של המסדר בו הם חברים. היא מחטאת את השריטה באלכוהול, הפנים שורפים. יוסף עוצר את הצווחה שעמדה לפרוץ מפיו. הוא לא רועד. הוא לא ממש מבין מה קרה, אבל בשולי התודעה שלו קול לוחש לו:

"יוסף, יוסף. אתה שלי. עכשיו אתה סומנת על ידי."

יוסף, תמים שכמוהו, מבין שמשהו נורא התרחש, אבל אין לו מושג מה התרחש. אמו הבינה שהצל שהורחק במאמצים אדירים ממנה ומבן זוגה הצליח לפגוע בבנה, בחלום התקווה של בני המסדר.

יוסף נשלח להתרחץ, ללבוש בגדים נקיים. להירגע.

גם האם נזקקה לרוגע. לשקט. לזמן מחשבות ולמעשי הגנה. גם נדרשה מחשבה עמוקה איך לבשר לאב על כשלון תוכנית ההגנה על יוסף.

בחדר המנוחה שלה ושל אבי יוסף היא ישבה על הכיסא המיועד לרב-מג. שקטה. או אז החלה במדיטציה המובילה לפתיחת מסכי האשליה, הכזב והרמאות שהמציאות מציפה בה את בני האדם הרגילים.

אזמן את הזמן

הזמן הוא אדון כל עולם

הזמן הוא התחלה הזמן הוא סוף

הזמן הוא המגן מפני הרע

 

כך חזרה על הלחש הזה פעם ועוד פעם, לא נרגעה וחזרה פעם נוספת.

והנה היא נעה בתוך עולם בהיר. אין בו שמש אף לא קרן אור אחת, אבל הוא בהיר. אין בו צבעים אבל בהירותו לא מכאיבה לעיניים. היא נעה במהירות, אין לה מושג לאן. אין כיוונים יש תנועה בתוך הבהיר.

בתנועתה שפתיה מבקשות הגנה על בנה על יחידה אותו היא אוהבת עד מוות. "קח אותי אדון הזמן, הקרב אותי לעולה במקום את בני את יחידי את יוסף." אין תשובה, אין קול. יש רק תנועה. בתנועתה היא מבקשת את אבי הילד, יעקב. שירה חדשה ממלאה את הבהירות: "אני ראשל משביעה את אימי הקדמונית רחל להזכיר ליעקב אהובי את זכר אהבתם הקדמונית, ולהביא את אבי הילד המתוק שלנו לכאן." בוא יעקב, בוא רב מג, בוא יעקב והצל את בנך, את יחידך, את יוסף".

ויעקב הגיע. כתם אור בתוך הבהירות.

הוא התמזג בראשל עד כלות.

שניהם נעו בבהירות לעבר יוסף הישן במיטתו.

הם עטפו אותו בחום, באהבה.

ושניהם הבינו בו זמנית שניצחם הרשע מכולם.

 

הוא נמצא בבנם, הצל הקטן, חדר אל יוסף. גור חתולים שחור, עיניים כחולות מפתות בצבען המיוחד. שריטה, דם, חיים ומוות.

אבל יוסף לא ימות היום, גם לא מחר, גם לא בעוד שנים רבות.

הם הצילו את חייו, והם הצליחו לזרוע ביוסף את זרע המאבק באותו צל.

איך יהא המאבק הזה בין יוסף לבין השטן?

גם ראשל וגם יעקב לא יידעו. הם לא יחיו כדי לראות מאבק זה במו עיניהם. לעת עתה שמחים הם על כך שהצילו את בנם היפה והמתוק. בתמימותם האמינו שגם הצליחו להגן על נושא הנבואה, להציל מסדרם. שכחו את כלל היסוד של אמונתם וכוחם, לעולם העתיד לא פועל עפ"י תחזיות, נבואות, כישופים או לחשים.