יום ראשון, 28 באוגוסט 2022

1 ג 3

 שבוע ימים נדדתי על פני היבשה הקטנה שלנו כדי לאסוף צמחי מרפא, צמחי מזון. לבדוק אם יש בעלי חיים שאיננו מכירים עדיין, לא אין. ואם יש אז הם נמנעים בכישרון רב מלהיפגש אתנו. בעלי החיים שאנחנו הבאנו, והותאמו לאטמוספירה שורדים, אבל לא מתרבים מעבר לאפשרות היבשת להאכיל אותם. אנחנו גם לא עוזרים להם. תוחלת החיים שלהם היא בערך 10 שנות טרה. במושגים שלנו של זמן לפי סיבוב סביב השמשות שלנו, כעשרים שנות טרה.

פעם הצעתי להנהלת ההתישבות לערוך מחקר, אם אנחנו מזדקנים לפי קצב טרה או לפי קצב אריס, כלומר אנחנו מזדקנים מהר מאוד, יחסית לטרה. הנושא לא נידון, כי בטרה ובאימפריה מצאו פתרון להזדקנות ולמוות, אז זה כבר לא חשוב ממש.

לאחר השבוע הארוך ירדתי אל האוקיינוס. מהא מאוד התמרתי עצמי לפטישון חמוד וצמחוני, והתחלתי להשתובב עם חיות הים. תנועה מוזרה באופק הסבה תשומת לבי.  מולי התגבשה מתוך המים מונית חלל מותאמת למים, כנראה מותאמת גם לכוכב שלנו ולמימיו הייחודיים. מונית החלל התקרבה אליי, ולרגע לא העליתי בדעתי שאני בסכנה. מדוע שאהיה בסכנה? הכוכב שלנו נאמן לאימפריה, אני מתפללים לטרה ולגאיה מדי יום. אנחנו שומרים על כללי קדושת החיים ומייצאים ידע וחומרים חשובים לאימרפיה.

כנראה שחיים בטוחים על אריס לא הכינו אותי לאפשרות שיש מישהו/הו בעל כוונות זדוניות לגביי, לפחות. פתח נפער במונית החלל ונשאבתי לתוכו. הפתח נסגר מאחוריי ומונית החלל המריאה במהירות שיא אל האטמוספירה החיצונית של אריס. לא הבנתי מי נגד מי, או מי בעד מי, ובתוך המים מולי הופיע ראש גדול בתוך מסכה שקופה, פנים יפי תואר, צבע שחמחם. הגוף היה בתוך חליפת צלילה, כזו שהזכירה לי סרטים ישנים בני אלף ויותר שנים, ואפילו ציורים מסיפור הרפתקאות של ז'ול ורן.

אינכם יודעים, אבל כשאני מותמר לפטישון אינני מדבר. התקשורת שלי עם חיות הים [יתכן שחלק מהם הם חברים שלי על היבשה] היא באמצעות נקישות וקליקים, כמו דולפינים. זו השפה שלנו, שלמדנו אותה מהדולפינים והלוויתנים כמובן. הדמות בחליפה המגוחכת דיברה ממש. שפתיה נעו. היו צלילים אבל לא הבנתי אותם. נעתי בזעם רב בתוך מיכל המים שהייתי כלוא בו. ידעתי גם שהאוויר ממנו מורכבים הנוזלים ייגמר בקרוב ואחנק. לא הצלחתי להבהיר לדמות מולי את הסכנה. התנגשתי בעוצמה בקירות המיכל. נסיתי לזנק מתוך המים. שידרתי אותות מצוקה בקצב מסחרר, אבל הדמות נשארה אדישה לגמרי.

החרדה שלי היתה כלכך גבוהה שצבע העור שלי השתנה לגמרי. נדמה לי שזה גרם לדמות ההיא לשנות טקטיקה או להבין שהיא טועה. הנוזלים התרוקנו מייד. אוויר של אריס נכנס למיכל. התמרתי עצמי מייד לצורתי האנושית והתחלתי לצרוח בשפה המקובלת על כל תושבי האימפריה.

הפנים מאחורי המסכה התכווצו בחוסר מנוחה, וכן גם בקצת חשש. הייתי תוקפני מאוד, אדום מאוד [גם כך אני אדום, תארו לכם אדום יותר]. עירום לגמרי, לא מתבייש בעירומי. [אז עוד לא ידעתי, שאוקטופוסיאנים סולדים מעירום. שעירום מאיים עליהם מבחינה פסיכולוגית עד כדי רצון להתמיר עצמם לבני אדם.] נפתח חלון במיכל ואזור חלציים אדום הוגש לי. לבשתיו, וההוא עם המסכה נרגע. ההוא? עד שדיבר סוף סוף לא ידעתי אם זכר או נקבה הוא. אבל הוא הציג את עצמו. שמי מדאלה ממשפחת פרלנינה. אני שליח של פרופ' טמהארי לבית תשנית.

ברוך הבא למשימת וילמה 12


אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה

תודה

 חלף עבר שבוע איזון הלחצים בין ספינת החלל שלנו לספינת-העל והורשינו לצאת אל הספינה. אומר, שנראה לי שההמתנה הזו ארוכה במכוון, וזו דרך ככל הנרא...