עמדו בראשו של רחוב משה אוחנה בחיפה. לפניהם עלייה, שהוא יתקשה לבצע, אחריהם ירידה לרחוב אבן גבירול, שהוא כביש מהיר.
והתחילו לעלות בעלייה. נעצר באמצע העלייה ואמר: לא מסוגל. היא התעצבנה, אבל שוק הפשפשים הוא במרחק 300 מטר מכאן. אבל אני לא יכול יותר לעלות בעלייה, רחמונעס.
טוב, התעצבנה, לא צריך. אני מחפשת מסלול למלון.
הוא מבין היטב מהי תוצאת החזרה למלון, פרצוף תחת, מצב רוח, עצבנות והתנהגות מגעילה, בלית ברירה מסכים. טוב, טוב שוק הפשפשים.
היא, אני כבר לא יודעת. מלון שוק פשפשים, מה אתה רוצה?!
הוא צועק במלוא קולו החזק והרועם, הישר מהסרעפת, כמו שלמד ממנה לפני שנים: שוק הפשפשים, שוק הפשפשים.
היא, אז קדימה נרד.
נעצרים ליד מוזיאון חיפה לאמנות מודרנית. גוגל מספר לנו צריכים להגיע לקיבוץ גלויות? נרד במדרגות הוא אומר. היא אולי נצטרך לעלות במדרגות חזרה?
יורדים במדרגות הישר לשוק הפשפשים. אכזבה מרה קדמה את פניה. כמה חנויות עלובות, מציגות סחורה הישר מהזבל או מירושות שנקנו בשליש ממחיר החפצים.
הביטו זה בזה וזו בזו, יאללה הבה נמצא בית קפה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
תודה