בערב היא שברה את הכיסא היפה שלה, לאחר חצי שעה היא צרחה בטלפון על הוריה, והודיעה להם שנמאס לה לגמרי, זהו.
היא מתאבדת!
לא להאמין, שניהם על משמניהם, כבדותם ועצלנותם הגיעו חיש קל מחדר האורחים. אספו אותה בידיהם ושאלוהָ אם אינה מעדיפה להתאשפז. קולה הצטרד עת אמרה שהיא רוצה לפגוש את פרופסור דגן, מטפל נפשי מוכר לה היטב בשל ספר שכתב על טיפול במתאבדים.
הרימו טלפון והתברר שהלך כבר לעולמו.
היא כבר העמיקה לתוך טירופהּ, וכפתה על הוריה לנסוע לנגב, לישון בשולי כביש זנוח. חמש דקות אחרי ששמו בצדי הכביש הנטוש מזרן, שמיכה, פנס, טלפון נייד ובטרייה נוספת מלאה, אמרה להם: אתם רואים את המשעול הצר הזה, הלבן היורד אל הוואדי. כאן אני רוצה.
הובילהתם למשעול הצר, עליו עקבות חריצי צמיגי ג'יפ שטח רחבים. היא פרשה שמיכתה על האבנים הפראיות, מלאות הגיר ועצמה עיניה.
שיח משפחה צעירה לידהּ העירה משנתהּ העמוקה. תינוקת חמודה בת שנתיים התעללה בשערותיה. אחי התינוקת בן השש צעק לאביו, ואם התינוקת ישבה לידהּ וליטפה פניהָ. לפתע נזכרה שלא הודיעה במקום עבודתה על היעדרותה הצפויה, וגם נזכרה במפקחת מהמשרד הראשי, שעצבנה אותה, והתחילה לדבר.
אם המשפחה מצאה חן בעיניה. היא השוותה אותה לאמהּ עבת הבשר, הכבדה האיטית וחסרת יכולת לקבל אותה, לחפון אותה בין ידיה. אשה זו הפכה לאמהּ והיא הרגישה אִתה כמו חלק מגופהּ, מנפשהּ. המשפחה והאורחת הגיעו לכפר הבנוי על מדרונות ההר הלא גבוה. שם התמקמה בחדר האורחים באחת הדירות. רגועה לגמרי. ההיסטריה נעלמה, הרצון למות התעופף לו, חזר האיזון לעולם. ריקה, עייפה, ללא נושא לשיחה עם המארחת היא התקשרה לאמהּ, וקיבלה מהמארחת את שמו של דר' יוסי לוי. פסיכיאטר ידוע המטפל במתאבדים בפוטנציה.
כך, עלו אט אט במעלה במדרון החלקלק של הכפר הוריה והיא. בקצה היא ראתה את אבי המשפחה שנופף לה לשלום, והיא אמרה: אולי אשמור אתה על קשר.
הוא התעורר, שתה את קפה הבקר, והחליט להציץ בגוגל ולחפש את דר' יוסי לוי - פסיכיאטר המטפל בהתאבדויות.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
תודה