מסיפורי העץ אובות, האלה וקאלה

 האלה וקאלה

 

כל הפיות יודעות שאחרי שנים רבות מאוד הן אינן. אין הן מכירות את המילה "מוות" או מצב של "מוות" רק ישנה/איננה. האלה כשבראה את אובות הקפידה מאוד לסלק את "מוות" מאובות.

סיפור מאבקה של האלה במוות כתוב בכוכבים, על כל רסיס חומר ביקום וספרי הכישוף שכתבו כוהנותיה מוסתרים היטב.

אוקופה, פייה עתיקת יומין, שאפילו אובות אינו זוכר מתי באה אליו מכירה את סיפור המלחמה הזו, ואוהבת לספרו לפיות בערבי הפולחן בהם הן מגרשות את צללי הפחד, את סנוורי האימה.

"העולם היה צעיר מאוד. האלה התגבשה אט אט מתוך טללי הבקר, אורות איילת השחר ותנועת האוויר העדין. כשפקחה עיניה ראתה רק מקום נקי" פתחה אוקופה בסיפורה.

"קשה לי לספר לכן באיזה מקום התרחשה ההתגשמות של האלה. כשאמות ואתן תמותו נעבור למקום הזה שבו התגבשה האלה הראשונה אי פעם. אבל אני יכולה לספר לכן שהעולם שלה אינו העולם שלנו.

במקום הזה כבר היו ישויות אחרות. וותיקות כצעירות, וכל אחת מהן בחרה לה תפקיד. האלה נמשכה מייד לקאלה, ישות שהתגבשה מתוך השארית הלילה, עמקי המים ואפור העננים. מר רוח הוא היה. חסר שמחה. כעסו על העולם התבטא בהרס בלתי פוסק של המקום.

האלה שבחרה להיות נקבה נמשכה כמו עש לאש אל הישות הזו שבחרה להיות זכר. התשוקה אליו סחררה אותה סביב עצמה ללא סוף. אורות וברקים יצאו מהמערבולת . קאלה אף הוא החל להסתחרר במהירות רבה, מערבולתו שאבה את אורות מערבולת האלה ושתי המערבולות התאחדו לציקלון ענק ומפחיד.

העולם רעד

הכל התפרק

וותיקים וצעירים נשאבו למערבולת הענק הזו עד שלא נותר דבר אחד עומד על עמדו."

אוקופה עצרה את שטף הסיפור והשירה. היא הביטה עמוק לתוככי נשמות הילדות שהפכו לפיות שהקשיבו לה. היא ראתה פחד רב. היא ראתה התרגשות גדולה. היא ראתה חוסר הבנה ותמיהה.

בכל פעם, כשסיפרה סיפור זה היא סיפרה אותו לאלו שלא הבינו, התפלאו ושאלו את עצמן:

 אז איך אנחנו חיות על אובות?

מדוע העולם מוצק?

"אף אחד לא יודע מתי הסתיים הטירוף שם. מתי האלה וקאלה נפרדו. הם השאירו עולם שכולו סלעים משוננים בולטים, גאיות שחורות משחור. הכל מת. הכל מלוכלך.

האלה אוהבת ניקיון.

היא יצאה למבצע ניקיון המקום. בידיה יצרה חוטי אור, הרעידה את האוויר על מנת שיתנער משאריות החושך של קאלה.

היא החזירה את הטל, אותו שאבה ממעמקי ישותו המסוכסכת של קאלה ובראה עננים, גשם. קאלה שפך זרעו בזעם על המקום הנקי. זרע לבן, לוהט ושורף. הוא חורר את המקום שהחל להיווצר, הסריח את האוויר.

האלה הפכה עצמה למקום וספגה לתוכה את זרעו.

מזרעו הצמיחה זרועות ירוקות שתפשו את קאלה וניערוהו היטב היטב.

יצירה והרס, חיים ומוות, זכר ונקבה רקדו להם עידנים. ריקודם מילא את השמיים בכוכבים ובפלנטות, ריקודם הוליד את העולם שלנו, הקטן והיפה. העולם של האלה, שבתוכו פועל קאלה ונלחם באלה.

האלה החליטה לשים גבול למוות בעולם שלנו. במחשבתה העמוקה מכל היא ידעה שקאלה נמצא בכל הדברים, כי הם התמזגו והפכו לשלם. בעולמו היא חיה ובעולמה הוא חי. והעולם שלו הוא של האלה.

בקר אחד, קריר ומלא בתכלת ובאור הזריחה היא נטעה את אובות בתוך באר המים.

היא זימנה אליה את כוהנותיה, מכשפותיה, נביאים ונביאות אצטגנינים וקוראות בקפה. כולם הסתדרו במעגל סביב מקום הולדת העץ אובות.

מהיכן לקחה את זרע הזית?

מי הביאו אליה?

שירה גדולה פרצה מפי מעגל הישויות. האדמה טוהרה, צללי קאלה ומוות הורחקו, ומחסום עמוק מאוד חסם את אפשרותם להתגנב אל בארות המים הקדושים, אל נוזל החיים של העץ אובות.

בספרי הכישוף שנכתבו בספריית האלה נקבעו השבעות הרחקת המוות.

מי יכול ומי לא יכול לזמן את המוות. "

תמיד בנקודה זו אוקופה מזילה דמעות. כאבי נשמתה בגלל הדרך הנוראה בה הגיעה אל אובות צפים ועולים. היא כועסת, תמיד היא כועסת.

"חוזה נחתם בין קאלה לאלה. חוזה של חומר תמורת רוח. חוזה אכזר. ילדות קטנות תבואנה אל אובות. קאלה ייקח את גופן, אובות יקבל נשמתן."

מלים אלה פורצות מתוך אוקופה בצליל צורמני, דק ומכאיב. הפיות מתקרבות זו אל זו. כאב פולח אותן. שירתן נעלמת. לרגע קט הן נזכרות בהיותן פעם ילדות.

העץ אובות מרגיש בסכנה.

בכל פעם כשאוקופה מספרת סיפור זה, הסכנה מאיימת. סכנה של היעלמות וילונות ההגנה, ההסוואה. סכנה של רגשות בני אדם. תחינתו לאלה נשלחת ומייד, ותמיד, מגיעה האלה ופורשת מארז צלילים רחב, מרגיע, משקיט כאבים על אובות, על אוקופה ועל הפיות.

מדי פעם אוקופה מוטרדת בשאלה: מדוע אני עוד חיה? מדוע מרשים לי לספר את הסיפור הזה? האם זה חלק מהברית בין האור והחושך, בין החיים והמוות, בין החומר והרוח?