על כגון דא כתב הגאון הלא יהודי עטור שבחי תבל, אלבר קאמי, את מסותיו ומאמריו. על אחד שמו יחיאל.
ויחיאל האמין באל ללא מתום. תמיד בשמחה, אם כי חסיד לא היה. תמיד בתשוקה, אם כי מתנגד היה. מדי לילה קרא "שמע!" בטרם נכנס למיטתו-למיתתו, ומדי בקר בירך את האל בברכת "יחי".
באותו לילה בו שכב עם אשה בפעם הראשונה נמלאו חייו בשמחה ובתענוג בלתי רגיל. אבל אותה אשה, שמה יפעת, עזבתו לנפשו ולא נודע לו אנה הלכה.
אבל ועצוב ומתגעגע לרגע התשוקה הרוחנית בקצה אברו נכנס למיטתו וחווה את מיתתו. בבקר בבקר ממש בשולי הלילה התעורר. הוריד את כיפתו, ניגש לחדר השירותים, עשה צרכיו ולא בירך, התגלח, התקלח ולבש בגדים שאין בהם שמץ של דתיות.
יצא אל הרחוב חסר מטרה וחסר שמחה או תשוקה. העולם במלוא יפעת אביבו נעלם מעיניו, חושיו נתקהו. נתקל באבן מדרכה ונפל על פניו, וגובה עיניו ראה ספר עליו שם של לא יהודי "אלבר קאמי" ושם "המיתוס של סיזיפוס".
התישב על המדרכה וקראו מדש אל דש.
וירא את עצמו סיזיפוס, לפתע. וירא עצמו אלוהים, וירא עצמו אדם.
יחי האל יחיאל.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
תודה