בשעה שישב אדם מול בורא העולמות, כמה שניות לאחר המפץ הגדול, הוא אמר לבורא העולמות - תשבע בפניי שאינך משמיד אותי, או למצער, משאיר לאחר השמדתי קצה ציפורן.
התבונן בו הבורא [ יש לו שמות אינסופיים לבורא הזה: אפסו ותיאמת, מרדוך, אל, רע, כרונוס, יהווה ] וחייך בינו לבינו חיוך סתום, כזה של "המונה ליזה". דווקא קצה ציפורן, הוא שאל החכם מכל?
חייך האדם בינו לבינו, חיוך שועלי-ערמומי, ולא ענה.
