אגדת שובא ואובות
ארבעת אלפים שנים
כבר חי אובות. זקן יותר מכל יצור חי, נושם על פני הפלנטה. סמוי מכל עין של חי על
פני הפלנטה. האלה מגינה עליו, שומרת עליו מכל צרה. ארבעת אלפי שנים הוא מפתה ילדות
קטנות אליו.
אף אחד לא התעורר
לרגע ושאל, להיכן נעלמה בתי, ילדתי?
היתה אחת ששאלה, שרצתה
לקבל תשובות מאובות ומהאלה.
זהו סיפורה.
מוקטי ילדה עדינה
ורכה שנגררה אל אובות משבט נוודים-סוחרים שעברו בדרכים הסודיות שלהם ליד אובות. מה
כבר יכלה תינוקת בת שנתיים וחצי לעשות כנגד כוח הפיתוי. היא חלמה חלום ארוך בו
ראתה עצמה כאשה בוגרת, חיה בנווה מדבר מלא מים, אור, ציפורים וגם נחשים, חיות טרף.
במרכזו של נווה
המדבר היה אדם בו שכנו תנינים והיפופוטמים.
בוקר אחד מוקטי
התעוררה לקול צעקות שבר. היא יצאה בריצה מאוהלה וראתה את בתה בקטנה נמשכת ברגלה על
ידי תנין גדול. ללא מחשבה היא אחזרה במוט שהחזיק את האוהל ורצה אתו לאגם. המוט
בידה, ויריעות האוהל נגררו אחריה.
צועקת, צווחת לעזרה
היא הגיעה לשפת האגם והחלה להכות בתנין.
אבל קשה היה להרים
את המוט המחובר ליריעות האוהל.
אף אחד ואף אחת לא
הגיעו לעזור.
מוקטי קפצה על
התנין, הכתה בו בכפות ידיה על עיניו, ניסתה להכאיב לו על מנת שיעזוב את בתה.
התנין התהפך על גבו
וצלל כדרך תנינים המתגלגלים סביב עצמם וגרר את מוקטי אחריו.
כשהתעוררה מחלומה
מצאה עצמה מוקטי על החול החם בשום מקום שהכירה.
אט אט שמעה קולות
זמר מרגיעים, קולות שפיתו אותה להתקרב אליהם. בשארית כוחותיה זחלה על החום המתחמם
באור השמש, וברגע אחד לא ברור עברה למקום אחר.
הילדה החולמת, הפכה
לפיה החולמת, זו שיוצרת עולמות, זו שיוצרת תקוות, זו שיוצרת שירים ומנגינות. חייה
היו בטוחים קרובה לנוזל החיים המשכר של אובות. אבל החלום ההוא, חלום התנינים לא
עזב אותה. משום מה העבר לא נמחק מזיכרונה.
היא זכרה אם, אב,
נדודים ואהבה גדולה.
היא זכרה את להט
החול על גופה.
היא שאלה את עצמה
פעם אחר פעם מדוע לא חיפשו אותה? האם הוריה לא התאבלו עליה? ובעיקר שאלה עצמה איך
הגיעה מאוהל הוריה המגינים אל המדבר, אל אובות?
היא החליטה לעשות
מעשה, שאף פיה לפניה לא עשתה. היא החליטה לרדת לחקר מוצאן והדרכים בהן הגיעו הפיות
אל אובות. משימת ענק. אבל היא החליטה להתמקד בשלוש פיות שבחרה באקראי, פיות חיות.
שלוש פיות יפהפיות
שהגיעו ממקומות רחוקים. האחת צהובת שיער, האחת לבנת שיער והאחרונה שחורת שיער.
האחת הגיעה מארצות
הים, האחת הגיעה מרכסי ההרים ששלג עד עליהם והאחרונה הגיעה משבט לוחם שחי סביב
אובות מאות שנים, ולא יודע על אובות.
מייד התמקדה הפיה
בעלת השיער השחור, עת הבינה שאיננה הילדה היחידה מהשבט שמגיעה אל אובות.
כשצללה לתוך נוזל
החיים, כששרה לנוזל החיים את מילות ההשבעה הפותחות את כל סודותיו ומסתוריו נתקלה
ב"היסטוריה של שובד". עולם מוזר נגלה לעיניה.
שבט
הנוודים-הסוחרים-הציידים ואולי גם השודדים נע ברחבי המדבר, בין הדיונות בדרכים שרק
הם מכירים. בחנייה בנווה מדבר היא ראתה משפחה אחת מכונסת סביב עצמה. כולם בוכים,
כולם מלטפים את שובד, כמו היא עומדת למות בקרוב.
שובד עצמה מלאה
שמחת חיים, רצה בין הילדים והמבוגרים, כמו שילדה בת שנתיים רצה. נופלת, קמה, בוכה
ומקבלת חיבוק מאמה או מאחת מאחיותיה.
ההבנה האירה את
עיני מוקטי.
שובד היא התשלום
לאובות, שמאפשר להם לנוע ברחבי המדבר. השבט קורא לו "אל" והוא התובע הקורבן.
תפילות אל האלה לא נענות כלל.
כשיצאה מוקטי מהטרנס
הציפו אותה שאלות רבות.
איך הגיעו הפיות
האחרות, ממרחקים כאלה אל אובות? האם התקיים סחר בילדות קטנות שמיועדות לאובות? האם
השארת ילדות קטנות על החול החם זו הדרך שנבחרה כדי להקריב אותו?
דמעות רבות הציפו
את עיני היוצרת הגדולה, מוקטי.
חייה איבדו את
טעמם.
היא ביקשה למות,
מייד.
היא חזרה אל נוזל
החיים, והפעם שרה שיר המעורר את תודעתו של אובות. שיר הדורש מאובות להפוך לנוכח,
לנותן תשובות.
--
אין זה סוד שאובות
בשעת צרה קשה פונה אל אימו, האלה.
הפעם הסכנה היתה
ממשית, היא עמדה לרסק את עולמו. לו ידעו הפיות דרך נוזל החיים או דרך שירי היוצרת
את האמת מי יודע מה יקרה לו?
האלה התערבה.
שובד התעוררה מחלום
זוועות בזרועות אמה.
--
ישנה רשומה בנוזל
החיים, כזו שרק יוצרת חדשה תוכל לפתוח.
האם תגיע יוצרת
חדשה?
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
תודה