כשהטלפון הנייח צלצל החלטתי לענות. בדרך כלל אינני עונה לשיחות מהנייח. ברב המקרים אלה מוסדות צדקה, שיחות "PHISHING" או אנשים שאין לי ענין לשוחח אתם.
אתמול בעודני בודק עבודות תלמידים הוא צלצל. עניתי.
אתה החתן של M נשאלתי?
כן.
תראה, יש לה היום תור לרופא עור. תוכל לבוא ולקחת אותה? אם אתה לא יכול יש מי שיסע אתה.
לא, אני יכול ואני אבוא. [מזמן הבנתי שבמוסדות להורים זקנים חובה, אבל ממש חובה להפגין נוכחות, התענינות כדי שיקבלו יחס סביר. לא כל שכן במוסדות להורים תשושים, חולים בשיטיון, נכים ותלויים לגמרי בבני אדם אחרים]
הגענו למרפאה. תור לרופא עור. בהפניה כתוב על קשקשים ועל "התכנות פזוריאזיס".
משנכנסנו לרופא* הוא שואל בנימוס ובאדיבות רבה: מה הבעיה?
חמותי בקול הכי מתורבת שלה, קול המורה, אומרת לו: הבעיה היא - עצירות.
- - -
*בחיים לא אלך לרופא הזה: לא רחץ ידיים לפני בדיקה, לא רחץ ידיים אחרי בדיקה. [ בחיי שנגעלתי].
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
תודה