הנבואה
בלוח הנבואות שנלמדו בעל פה במכון לנבואה היתה נבואה אחת, שתמיד הקפידו להרחיק תלמידים צעירים ממנה.
זו לא היתה נבואה מסוכנת, חריגה, מפחידה, יש אפילו מומחי נבואה שטוענים שהיא ילדותית, מטופשת ולא ברור איך הפכה לטקסט שיש למנוע מילדים או נערים ונערות צעירים.
הנבואה עצמה נכתבה באותיות ובשפה שנעלמה לפני עידנים מהעולם של בני האדם. ההיסטוריונים המומחים, אלה שעסוקים בפרשנות אירועים עכשוויים לפי הנבואות טוענים בתוקף שהיא הגיעה לעולם שלהם עם החללית הראשונה שהנחיתה בני אדם עליו.
בשפה שלנו, מקורבת ככל שאפשר לשפת המקור זהו שיר:
כל הקורא אותי
ידע שבעתיד
יבוא הילד ההוא
ובידו תהא ההצלה
שלנו.
נאור בן שושלת נביאים זוטרה, יחסית, לא האמין כשפסיל, המדריך, הזמין אותו לקרוא את הנבואה הזו. כמו עמיתיו ועמיתותיו במכון להכשרת נביאים הוא ידע שישנה נבואה אחת, מסוכנת שאסור לאף חניך או חניכה צעירה לקרוא.
"אני מפחד" אמר נאור. "אני יודע שאסור לקרוא נבואה זו למתלמדים כמוני. למה אתה מזמן אותי לקרוא אותה? אתה רוצה משהו ממני?"
פסיל צחק מעומק לבו. צחוק בריטוני, גברי, חזק. "אתה לא מעניין אותי, נאור." והוסיף בקריצה חדה "בטח אני רוצה ממך משהו. הגיע הזמן להתחיל בהפעלת הנבואה.
יש משהו מוזר מאוד בדרך בה האנשים האלה התייחסו לנבואות. נבואות הן תוכניות לעתיד. הן מופיעות באורח פלא אצל נביאים, לפעמים נביאות, והן נרשמות. יש נביאן תורן שתפקידו לזהות את כל הסימנים שהגיע הזמן להגשמת נבואה כלשהי.
פסיל לא היה נבואן. לא היתה לו היכולת לזהות סימנים מאף סוג.
פסיל היה המוציא לפועל. מי שהפעיל את העולם כדי שנבואה תתקיים.
נאור, ללא פחד שאל: "מי הנבואן ששולח אותך לעשות זאת? להפעיל את הנבואה הכי מסוכנת שישנה? .
ואז בהבלח לא ברור של תודעה נבואית, פיו פלט: "הגיע זמן נדודים. הגיע זמן חזרה לאמא אדמה."
פסיל נרתע לאחור. פניו החווירו והסמיקו. אצבעותיו נכרכו זו בזו בעוצמה. במאמץ רב הוא החזיר לעצמו את סבר הפנים הרגוע, המלומד, זה שיודע מה לפניו. הוא הבין לפתע את החלום המטורף שחלם, החלום ששלחו אל נאור.
בחלומו הוא ראה חללית ענק אוספת המוני בני אדם לתוכה. ואז ראה אותה נוחתת על פלנטה שלדעתו היתה "אמא אדמה", אליה השתוקקו בני הכוכב להגיע מאז שרתה עליהם הנבואה.
נבואת השיר הופיעה מולו ברורה וחזקה מתמיד, ולידה פניו של נאור.
חובה על מתנבאים, נביאים, נבואנים, חולמי חלומות לדווח כל פרט ולו קטן למועצת בני האדם. מתנת הנבואה הגיעה אליהם כאלף שנים לאחר שהגיעו לפלנטה הזו מטרה. לאחר שהחללית, האמא השנייה התרסקה על פני הפלנטה, והניצולים במאמץ רב הצליחו לשרוד, ואפילו להתחזק.
כמה שנים הם על הפלנטה לה קראו אמא שלישית", חלקם קראו לה: "אמא מאמצת". לקח להם עוד אלפי שנים ללמוד את כל הסודות בחללית המרוסקת, שהפכה למקדש ההתנבאות שלהם. הם למדו על ארץ-טרה, הם למדו לקרוא את השפות השונות שהופיעו בספריות.
נבואת השיר היתה הראשונה שהופיעה. שר אותה ארזע הראשון. הראשון שהתנבא, הראשון שהקים את מועצת התקווה, והראשון שאסר על צעירים לקרוא אותה.
נאור נזכר לפתע שאתמול עברה ידיעה שהחללית מתוקנת. שאפשר לטוס אתה, שאפשר לחזור אתה לטרה.
חרדה עמוקה לפתה את לבו.
לא, לא אני המנהיג, הילד שיכנס לחללית הזו ואקח את בני עמי לארץ. נדמה שפסיל קרא היטב את מחשבותיו. הוא צחק בקול: לא נאור. לא אתה. אתה צריך לקרוא את הנבואה, אתה צריך לזהות את הילד שיעשה זאת.
בלית ברירה נגרר נאור אחרי פסיל אל ההיכל בו התקבצה כל מועצת העם. חלומו של פסיל היה חלום משותף. אל נאור הצטרפו עוד חמישה מבני מחזורו, ושני ילדים ממש צעירים, שכבר התגלה בהם הכישרון לחזות את העתיד בצורה מתוכננת.
בצעקה גדולה התעורר נאור.
הוא קפץ ממיטתו, הסתכל בעצמו. הסתכל סביבו.
שום דבר לא השתנה.
כשיצא מחדרו ללכת לשיעוריו הראשונים ראה לפתע את חברי המועצה מגיעים להיכל הנבואה.
פניו החווירו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
תודה